"תביא חיבוק" אמרתי וחיבקתי את האיש שכרגע כיכב על המסך הגדול באולם, בסרט קצר שעשו עליו. סרט שכנראה לא הותיר אפילו עין אחת יבשה בקהל. האיש הזה שגבוה ממני רק במעט, שקיבלתי ממנו את עודף הרגישות וההתרגשויות, את הגובה ואת העיניים. האיש הזה הוא אבא שלי.

לפני כשנה, במהלך לימודי התואר הראשון בתקשורת, ראיינתי אותו על מלחמת יום כיפור, בה הוא היה חובש לוחם בגולני והשתתף בקרב על החרמון. זאת הייתה פיסה של היסטוריה שנחשפה בפניי וזכיתי לחשוף אותה בפני אחרים. אבא שלי תמיד אמר שהוא לא חולם על המלחמה, אין לו סיוטים ממנה והוא לא חושב עליה יותר מידי. לא הבנתי איך אפשר לראות את כולם סביבך נהרגים, לטפל בפצועים בזמן שיורים עליך ולהצליח להמשיך לחיות חיים נורמלים.

כמה חודשים מאוחר יותר, בעקבות הכתבה, הוא התראיין בגל"צ אצל טלי ליפקין שחק ובחודשים האחרונים, שוב דרך אותה כתבה, פנו אלינו מחיל הרפואה וביקשו לעשות סרט על אבא שלי.

נבהלתי קצת. הפחיד אותי להיות זאת שמגלגלת את טיפת השלג הראשונה כשאיש לא יודע לאיזה כדור ענק היא יכולה להפוך. חששתי שהכתבה שלי עשתה לאבא נזק. שאילצתי אותו להתמודד עם משהו שבמשך 40 שנה הוא חי איתו בשלום, כביכול.

האולם הוחשך ועל המסך הוקרן סרט על פועלו של חיל הרפואה. קינאתי באנשים האלה, חיילים צעירים ומבוגרים, בסדיר, בקבע או במילואים, שעושים כל כך הרבה למען אנשים קרובים וזרים מהארץ ומהעולם. קינאתי בהם שיש להם משמעות של ממש בחיים האלה. בזמן שאני כותבת עוד פוסט על כך שחסרה לי זוגיות, הם יוצאים לשטח ומצילים חיים של אנשים.

הסרט הסתיים, על הבמה חולקו תעודות הצטיינות ופרסים, שרו שירים, ואז הגיע הרגע. הסרט על אבא שלי.

לאחר הסרט נאם קצין הרפואה הראשי, תא"ל פרופסור יצחק קרייס. מהר מאוד מבינים שהוא איש מיוחד, שלמרות הדרגות, התארים וההצדעות, העזרה לאנשים באשר הם היא הדבר שעומד לנגד עיניו.

לקראת סיום הוא ביקש שאבי סטרומזה יצטרף אליו. חנוק בדמעות עלה אבא שלי לבמה ונעמד מולו. "כולכם גיבורים" הוא אמר לו כשלחץ את ידו האחת והעניק לו תעודת הוקרה בידו השנייה. "אבי, צא מהסלע. צא מהסלע". הוא חיבק אותו כשהקהל מחא כפיים ואני נתתי לדמעות חופש לזלוג על לחיי מבלי לנגבן.

"סגרתי מעגל", אמר אבא שלי כשיצאנו משם, בעודו אוחז ביד אחת את תעודת ההוקרה שהגיעה בעיכוב של 40 שנה, ובידו השנייה לוחץ את היד לאנשים זרים שפנו אליו כדי להגיד עד כמה התרגשו מהסרט.

אין הרבה הזדמנויות בחיים האלה להחזיר להורים כמו שלי על כל מה שאני מקבלת מהם מאז ומתמיד, מבחינה נפשית, רגשית וחומרית. אבל למשך 8:13 דקות, באולם חשוך בתל השומר, לצידם של אחי, אחותי ואבא שלי, מוקפת במשפחות של חיילים מצטיינים, מפקדים ואנשים שכל החיים שלהם רק עושים בשביל אחרים, הרגשתי שאומנם פתחתי את הפצעים של אבא שלי, אבל גם עזרתי לו לחטא אותם, לחבוש אותם מחדש ולעזור להם להיסגר.

// סיוון סטרומזה