הקסם נגמר

"ומה יקרה כשניפגש?" שאלתי. "אחבק אותך חזק. אנשק אותך לאט" הוא ענה. חיוך. צמרמורת. איש זר מעביר בי אותה עוד בכלל לפני שנפגשנו. "אני לא באמת זר" הוא מדגיש בפניי. אנחנו כבר מזמן לא זרים. כבר אין בינינו מסננות. הוא כבר יודע כמעט הכל. אני כבר יודעת הרבה. לא זר. אפילו די קרוב. זר קרוב.

"ואם יהיה מביך? מוזר?" שאלתי. "איזה מוזר שלהבת, לא יכול להיות מוזר בינינו". הוא מכנה אותי באחד מהכינויים המוזרים והמקוריים שלו ואני תוהה לכמה בחורות הוא קרא ככה והן חשבו שהן מיוחדות. אני מעיפה מיד את המחשבה מהראש. לפחות לכמה רגעים לחשוב שהוא רק איתי. שמערכת היחסים הוירטואלית והמוזרה הזאת היא בעלת ערך גם בשבילו. לא רק בשבילי.

"אנחנו מכירים כבר יותר משנתיים, זה הדבר הכי יציב שהיה לי בשנים האחרונות" הוא אומר ושנינו צוחקים על כמה שזה מוזר. "נכון, אבל אני לא יודעת איך העור שלך מרגיש. איך הגוף שלך מריח. איך ההליכה שלך נראית. אני לא מכירה את החיוך שלך ולא הסתכלתי בעיניים שלך. מעניין". "מה מעניין?" הוא מתעניין. "מעניין איך יהיה כשניפגש. אם ניפגש". הוא בטוח שניפגש.

"מעניין איך תהיה האינטראקציה בינינו. מעניין אם תקפוץ עליי מיד כשאגיע" הוא צוחק שאולי ייתן לי לשתות מים לפני כן, זה המקסימום שהוא יוכל להחזיק את עצמו. הוא לא יודע שאני אגיע עם בקבוק משלי בתיק. ושבכלל לא ארצה שיחזיק את עצמו. "מעניין אם אהיה לחוצה. בטוח אהיה לחוצה" אני צוחקת על עצמי והוא כבר מכיר אותי. "ברור תפזורת, את תמיד לחוצה. אבל אין לך מה". הוא תמיד מרגיע. לא משנה מה עובר עליי, הוא המרגיע.

"בא לי להתנשק מלא" אני מודה והוא עונה ב"בואי". איזה קל הוא. "כי זה קל, בא לי, בא לך, בואי ניפגש". פתאום זה נשמע כמו הדבר הכי פשוט ולא מאיים שניתן לעשות.

"איך אני שמחה שאתה בחיים שלי" נפלט לי לאוויר. הוא מכנה אותי בכינוי חיבה נוסף שגורם לי לחייך. "באמת, אתה תמיד מפרק כל מקרה לגורמים ונותן תחושה שהכל יהיה בסדר". "כבר עכשיו בסדר" אנחנו אומרים ביחד.

כשהוא יוצא עם בחורות אני מקנאה. אין לי זכות, ואני יודעת את זה, אבל זה חזק ממני. "אבל אפילו לא נפגשנו" הוא מנסה להבין. נכון, אני אומרת, ועדיין. בא לי להיות זאת שהוא יוצא איתה. כשהוא קורא לי "יקירתי" בא לי להיות באמת יקירתו. בא לי שינגן רק בשבילי. לא ידעתי שאפשר לרצות את מי שמעולם לא פגשתי. להימשך בלי לראות אותו במציאות אפילו פעם אחת.

בינתיים אני מסתפקת בהודעות. בצחוקים. בדיבורים על מה יהיה אם וכאשר. אני מצטערת שהוא הבין שאני מקנאה. הוא אומר שהכנות מבחינתו היא מעל הכל. אני נרגעת.

"אז רגע, יחסינו לאן?" הוא שואל שנייה לפני שאני מסיימת את שיחת הטלפון של אמצע הלילה. הוא לא מוכן לתת לי להיעלם שוב ללא פגישה. ואז כואבת לי הבטן מהלחץ שאהיה לחוצה כשניפגש. הוא מודיע שאין מה להיות בלחץ, ושהכל על השולחן, גם כאב הבטן שלי, אז אין לא נעים. פשוט ניפגש. "פשוט".

אני מנסה לדמיין איך הוא מריח. ובמציאות הוא מריח אפילו טוב יותר. משחק במניפה שלי תוך כדי שהוא צוחק עליי שזה לא לגיטימי להשתמש בה בגילי, ואז מבין שהיא דווקא עושה לו נעים. אני צוחקת ומסניפה לתוכי את הריח שעף לעברי. גברי כזה.

אני מנסה לדמיין את עצמי לידו, וכשאני לידו זה יותר טוב. אני מנסה לעצור את החיוך שלי אבל הוא מקשה עליי. אני מרגישה הכי בנוח לידו. נעים לי. שמח לי. מצחיק לי. הוא מעניין אותי. מגניב אותי. מושך אותי. הו, כמה מושך.

אני מנסה לדמיין את המגע שלו. כשאני נוגעת זה אפילו יותר טוב. הכתפיים חזקות ורחבות. יציבות כאלה שאפשר להישען עליהן.


"ואולי מרחוק, איזה אושר מתגנב אל החלון" מנגן הרדיו במונית חזרה הביתה, ואני, אני רק נותר לי לקוות שיתגנב כבר.

"ועכשיו?" אני תוהה בלב בחיוך ענק.

עכשיו הקסם נגמר.
וזהו.

// סיוון סטרומזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s