"מתי מגיעים? אמא מתי דיוטיפרי? אמא תביא לי גם סנדוויץ' חביתה!". ככה במשך 50 דקות המתנה בתור לצ'ק אין. הילדות של גברת חביתה מהלכות על הדלפק הלוך חזור.
ביטחון, תור ארוך, צ'ק אין, לכי לשיקוף של התרמיל, תעמדי מאחורי הקו. עוד אחורה. עוד.

מזל שאין לי תכנונים על הדיוטיפרי כי בקושי לקפה יהיה לי זמן. הדרך לתאילנד, כך יסתבר לי בהמשך הדרך, רצופה המתנות.

מצחיק שנתב"ג זה מקום כביכול שמח, כי בד"כ כשמגיעים לשם זה בדרך לחופשה, אבל זה גם המקום שאנשים בו חסרי סבלנות ובלתי נסבלים גם יחד. נזכרתי בימייי כדיילת קרקע. הו, כמה שנאתי אז בני אדם אחרי כל משמרת.

כל נתב"ג ואין בייגל בשומקום, קונה קפה ועולים למטוס. צווחות של ילד, רגליים בפרצוף שלי מילד אחר, בעיטות בכסא,
נרדמת לכמה דקות ומתעוררת עם סימן של טבעת על המצח, האוכל מגיע ואני בונה על הירקות. מגלה ששמו חתיכת דג על העגבניית שרי שלי. נו טוב, גם ככה בא לי רק פיתה ביס בלי כלום.
האיש במושב ליד מתחבר איתי. אני כבר מכירה את קורות החיים שלו ועדיין לא המראנו. הוא חי טוב. כבר 20 פעם היה בתאילנד. חוגג את החיים "לפני שהלב מתחיל לעשות בעיות והרגליים כבר לא עובדות". הוא הביא קבנוס מהבית והזמין ארוחה צמחונית. " העוף שלהם יבש" הוא אומר כמו מי שנולד בתוך בואינג.

אני נזכרת בנהג המונית בדרך לשדה. איש חכם, הרגשתי שנשלח במיוחד בשביל להרגיע אותי. דיבר על תאילנד כרפיון הגוף והמוח. על אנשים שמתעכבים על דברים רעים. על לב שבור. " יש כל כך הרבה אנשים בעולם, אז מה אם דווקא הבנאדם האחד הזה לא רוצה? חבל על הזמן!". "לזרום" הוא אומר. "הכי חשוב לזרום".