לראשונה בחיי – פוטרתי. עקב צמצומים אומנם, אבל פיטורים הם פיטורים, ולא משנה אם קוראים לזה "צמצומים", "קיצוצים", "ארגון מחדש" או "עשינו אן-דן-דינו". הרי זה ברור שגם כשבוחרים לצמצם – מישהו יושב ומחליט את מי לצמצם, וכן, החליטו לצמצם אותי. אני מצומצמת!

אז בסדר. קצת הלם, קצת תסכול, קצת "הם עושים החלטה ממש לא נכונה בזמן הכי לא נכון בשבילם", קצת חישובים כלכליים וחיי לאן, קצת אכזבה, ואיכשהו אחרי כמה ימים הגיעה תחושה חדשה – הקלה.

זאת הזדמנות לעצור, לבדוק, להתחיל מחדש, לארגן את עצמי מחדש. אני פתאום חופשיה. נכון שלא בחרתי בהזדמנות הזאת אבל היא כבר כאן, אז לפחות אעשה איתה משהו ואנצל אותה לטובתי הנעלה ביותר.
פעמים רבות בחודש האחרון אמרו לי את המילים: "זה לא מובן מאליו". זה לא מובן מאליו שכשיצאתי משיחת הפיטורים לא מיררתי בבכי (היו שלוש דמעות בלבד) ולא הרגשתי שעולמי חרב עליי. לא האשמתי ולא כעסתי, למרות שחשבתי שזאת טעות גדולה ולא צודקת. זה לא מובן מאליו שעד הרגע האחרון בעבודה היה לי אכפת מה אני משאירה אחריי ולא אמרתי "אחריי המבול". שהיה חשוב לי לסגור את כל הפינות לפני שאני עוזבת. זה לא מובן מאליו איך אני "מנהלת" את המשבר הזה, ומבחינתי, הכי חשוב, זה לא מובן מאליו שאני לא בהיסטריה למרות שאין לי מושג מה הצעד הבא. זה גם לא מובן מאליו שיומיים אחרי שמכתב הפיטורים הרשמי היה לי ביד – הזמנתי טיסה לתאילנד!

התגובות לטיסה נעו בין "מאיפה הכסף???" (מחשבון הבנק שלי, לא שלכם), "ותחזרי ולא תהיה לך עבודה?!" (תהיה לי, אם אני בטוחה שאמצא אז לכם בטח אין מה לדאוג), לבין "מלכה מלכה מלכה! כל הכבוד! הכי מגיע לך! זה בול בזמן!" (תודה, לכולנו מגיע).
אין לי בן זוג, אין לי בית משלי, אין לי ילדים, אין לי עבודה, וכל זה דווקא גורם לי להרגיש שיש לי כרגע הכל, כי יש לי חופש, אפשרות והזדמנות להחליט בספונטניות לעשות בדיוק את מה שרק אני רוצה, מה שאני צריכה כרגע. לצאת לחופשה.

לטוס לבד. לשכב על חוף הים מידי יום. להתנדנד על ערסל. לראות שקיעה. לשתות ווטרמלון אנד בננה שייק, לראות מקומות חדשים, להכיר אנשים חדשים, טעמים וריחות חדשים, להעיז, להיות לבד וביחד ובשקט וברעש, להתמודד, לגלות, לבלות, "לחדש נדרים עם עצמי" (ניסו, 2016).