לחזק את שרירי הנפש בתאילנד

שעון היד שלי עדיין על זמן תאילנד וכך גם הראש שלי. משחזרת שוב ושוב את רגעי הקסם שהיו לי שם וגם את רגעי הבדידות. מסתכלת על 190 התמונות שצילמתי, קוראת את 32 העמודים שכתבתי, מחייכת לעצמי ומתרגשת לקלוט כל פעם מחדש שאני לא צופה מהצד בחווייה הזאת, החוויה הזאת היא שלי.
יש המון אחריות על הכתפיים כשטסים לתאילנד לבד. חייבים ליהנות, גם בשבילי וגם בשביל כל מי שלא טס ורק מקנא או מפרגן או חי דרך התמונות והסיפורים שלי. לכי תסבירי להם שאת יומיים בדרכים ולא ישנת ואת מזיעה ורעבה ואפילו אין לך בפני מי להתלונן כי את לבד. לכי תספרי שאת מתה מפחד להיות אשכרה לבד כל החופשה הזאת ולמה בכלל היית צריכה את זה ומה רע בלהשתזף בבוגרשוב ואין לך עבודה לחזור אליה ואת וההרפתקאות שלך גם כן. ואחרי כמה ימים משהו טוב מתחיל לקרות לך בראש ובנשמה, וגם הרגעים ה"קשים" יותר והבודדים יותר הופכים להיות מחזקים ומעוררים בי גאווה.
יש משהו בלבד הזה שמכריח. מכריח לבחור – או שתצאי מהחדר ומהמסעדה הקבועה ובעיקר מעצמך, או שתתבודדי במשך 20 יום עם המחשבות של עצמך. אז יצאתי מעצמי, למרות שזאת ממש לא הייתה ברירת המחדל שלי. הרגשתי את המלחמה הפנימית של הפחדים שלי מול הרצונות שלי, שמעתי את אביתר בנאי שר לי "תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד… הפחד הוא שער", וניגשתי לפתוח את השער, כי אם לא אני אעשה זאת – אז אף אחד לא יעשה במקומי. רציתי לאכול את החופש בביסים קטנים, שהטעם יורגש וישאר איתי והזמן יעבור לאט ובנעימים.
21 יום, אי אחד, עיר אחת, 3 חופים, 1.5 בקבוקי קרם הגנה, 0 מוצרי חלב / בשר, 2 חברי פייסבוק חדשים, 1 סיוון סטרומזה בצבע גזר, בריח של קוקוס, באובר דוז של אבטיח ועם תחושה של סלט פירות בלב, ובעיקר אלפי תחושות ורגעים שלעולם לא אצליח להעביר לאחרים.

התרגשתי מהטבע, לא דיברתי עברית, התאהבתי בשפה הצרפתית, התמכרתי לפאד תאי, חייתי בתוך ארגז חול, קיבלתי החלטות מהר ולבד, קראתי ספרים, שתקתי הרבה, בסוף גם דיברתי לא מעט, חייכתי בלי סוף, התחברתי עם תאילנדים, ישנתי ואכלתי לצד בעלי חיים מסוגים שונים, הופתעתי לטובה מעצמי ומהיקום, הערכתי כל רגע ונשמתי, וואי וואי כמה נשמתי. נתתי לשרירי הנפש שלי להתחזק ולעבוד שעות נוספות ואפילו גיליתי שהים הוא מוצר הטיפוח הטוב ביותר לתלתלים. אז אולי ניתן למצוא אצלי דגיגונים על הראש אבל היי, השיער נראה נהדר!

היה רגע בו צפתי במים והסתכלתי סביב והעולם נדם והלב שלי דווקא הגביר את עצמו לפול ווליום. זה היה רגע מושלם, שלם, עילוי, מואר, קסום. אני והיקום הפכנו לאחד. קרו לי לא מעט קסמים בחופשה הזאת, ולא, ללא עזרה של סמים. הייתי בהיי טבעי ודברים פשוט הסתדרו מעצמם, המונית שחיכתה לי בחוץ בלי שהזמנתי, המים שהפכו לסודה, היחצ"ן המבוגר והלא אסתטי שהוביל אותי לגסט האוס עם הנוף הכי שווה בחוף… היו רגעים שהסתכלתי על אנשים שמטיילים לבד והערצתי אותם, ואז נזכרתי שאני גם אחת כזאת.
ביום האחרון שלי בתאילנד עליתי על טוק טוק, הרוח העיפה לי את השיער לכל הכיוונים ואני נשמתי עמוק ללב את ניחוחות זיהום האוויר התאילנדי, כי ידעתי שעוד רגע זה נגמר.

אני אומנם חוזרת לחיים הרגילים שלי, אבל עם תחושות סופר-מיוחדות, כי את מה שהנפש שלי ראתה – אף שיגרה לא תוכל למחוק.

// סיוון סטרומזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s