כשהייתי בת 20+ חשבתי ש-30+ זה כבר חצי רגל בחוץ. עד אז כבר אהיה חייבת להגשים הכל ולעשות הכל ולסגור את כל הפינות. לא חשבתי שהיום תהיה לי יותר נחת לחיות כמו שאני רוצה.

אני יותר שמחה, יותר מאוזנת, יותר יציבה – כלכלית ובעיקר נפשית. אני חזקה יותר ומתמודדת עם החיים כאילו הם מסע, טיול, דרך, וכבר לא כאילו הם מלחמה או לפחות קרב מתיש. אני הרבה יותר באווירת זרימה והרבה פחות באווירת לחץ. אני נושמת יותר בקלות, ולא רק בזכות זה שאני לא מעשנת כבר איזה 7 שנים.
אני סומכת על עצמי, אני יודעת שאני יכולה לפתור דברים ולהגיד את דעתי ולבחור עבור עצמי ולדאוג לעצמי. אני מקבלת אותי כמו שאני גם כשאחרים לא. גם כשאני "רווקה בת 35", דבר שלפעמים נראה מבחוץ כחיסרון כל כך גדול בעיני הסביבה.
אני לוקחת את עצמי למסעות פיזיים ונפשיים שלא האמנתי שיהיה לי אומץ לעשות אותם. מחוף בודד בתאילנד, פאב הומה בניו יורק או עבודות מאתגרות בארץ.

אל תפחדו כל כך מגיל 30.
אני דווקא מרגישה שאני מטפלת בי הרבה יותר טוב כיום, ולכן גם נהיה לי יותר טוב (חמסה חמסה).
אני פורחת. יש לי יותר נחת, רוגע, הערך שלי רק עולה עם השנים. גם אם זה רק בעיניי.

הרי אני זאת שרואה אותי רוב הזמן, אז מוטב שאסתכל בי בעיניים חיוביות.

//סיון סטרומזה