"שיפטן נהרג בתאונת דרכים"

המשפט נאמר מהצד השני של הטלפון כשאמא שלי נשארה לעמוד לידי ואני מיד התחלתי לבכות ולארוז תיק גדול. היה לי ברור באותו רגע שאני צריכה לחזור ליחידה ולהיות עם כולם.

איזה שטויות, שיפטן נהרג. איך נהרג? לפני רגע הסתלבטנו אחד על השני…

חיכיתי שתצא השבת כדי שאוכל לעלות כבר על האוטובוס לבסיס ובינתיים ברחתי למקום שהכי נוח לי- לכתיבה. כתבתי על שיפטן כדי לזכור אותו בדיוק כמו שהוא היה.

הוא היה טיפוס, לא משהו שרואים כל יום. מוזר, מיוחד, מצחיק, גאון, קלמזי.
מגיע עם תיק הסחבה שלו, זורק את הארנק השמן שלו איפשהו ותמיד מחפש אותו במשך חצי משמרת. הולך לסופר ומרוב הבלבול לוקח את שקית הקניות של מישהו אחר, מטייל ברחבי הארץ בכל רגע פנוי, תמיד דואג לכולם, שיהיו רציניים ושישמרו על ביטחון שדה. שידעו הכל לעומק ולא יפספסו אף פיסת מידע.

היה לו את החיוך חושף השיניים שלו, השלומיאליות הייחודית לו, המשחקים, מלחמות המים והשטויות שלו. האורז הלבן, השיחות ההזויות, שישיות מים שתמיד הביא איתו למשמרת וחבילות משפחתיות של טונה. הכל בכמויות. בהגזמה.
היינו צוחקים על זה שנגור ביחד אחרי הצבא ועל זה ששנינו שוטפים את הסכו"ם אחד אחד.

כמה בכיתי. לא ידעתי מה עושים, איך זה קרה. כל כך פתאומי. מה אני אמורה להרגיש בכלל ומתי כבר זה יעבור הכאב הזה. פתאום אין אלון שיפטן. פתאום משאית נכנסה בסוברו סטיישן הכתומה שלו וזה נגמר.

בהלוויה שלו הקראתי דברים ורעדתי כולי. הרגשתי ילדה קטנה שלא מבינה שמוות הוא חלק מהחיים.

הדיסק ששיפטן הכריח אותי לשמוע במשמרות, "זרעי קיץ" של מאיר אריאל, נשאר בתוך המערכת ביחידה. לא יכולתי לסבול את המוזיקה המעצבנת הזאת כשהוא היה בחיים, ומהרגע שהוא מת שמעתי את זה ב'ריפיט' ומאיר אריאל הפך לאחד האמנים האהובים עליי.

הוא לא נהרג כגיבור מלחמה, הוא "סתם" נהרג על הכביש כשהיה חייל. בשבילי הוא עדיין חלק בלתי נפרד מהיום הזה.

יהי זכרו ברוך.
אלון שיפטן
23.3.2001 – 23.10.1980

//סיוון סטרומזה