בסך הכל רציתי לא לרצות אותך. לא בקשה גדולה מידי מהיקום או מעצמי, בהתחשב בזה שיש כ"כ הרבה גברים בעולם הזה שאני לא רוצה. מה זה עוד אחד לאוסף?

אף פעם זה לא היה פיזי בינינו, תמיד זה היה רגשי. ולא כי הייתה סיבה לא להימשך זה לזו וזו לזה, הרי שנינו די מדהימים. פשוט החיבור הרגשי שלנו היה ממש חזק.

דיברנו כל כך הרבה והכרנו כל כך מהר, ומלהיות זר הפכת פתאום למי שאני יודעת עליו כ"כ הרבה. זה הרגיש הכי מפתיע והכי נעים.
בהתחלה בהתחלה לא רציתי אותך. שמחתי. הרי רציתי לא לרצות אותך.

בהמשך רציתי אותך כי היית ביישן וזה הקסים אותי. הלחיים שהפכו ורודות והצחוק הנבוך. ההתעסקות עם המצח, נגיעה בשיער או בשעון ברגעים שלא ידעת להכיל אותם ממבוכה, שמחה או התרגשות.

אח"כ רציתי אותך כי התרגשת. כי הרגשת אותי, נפשית.
כי היית רגיש. כי כשדיברתי אתה הקשבת באמת. היית מסתכל עליי במבט שגרם לי להרגיש שאני הבנאדם הכי מעניין ששמעת. אכפת היה לך מה אני חושבת, אפילו שלא תמיד חשבנו אותו דבר.

אח"כ רציתי כי ריגשת אותי. כי מה שהיה לך אמרת לי. כי לא פחדת להחמיא לי או להגיד לי כשהתגעגעת. כי לא שיחקת איתי משחקים.

בהמשך רציתי אותך כי הרגשתי שאתה מקבל את כולי. אתה מכיר לעומק את כל הצדדים הפחות זוהרים של גופי ונשמתי, ואתה מוכן להישאר קרוב. למרות הכל.

לפעמים פחדתי שאתה תהיה היחיד שלא ייבהל ממני. היחיד שירצה את כל החבילה. רציתי שתדע עליי כמה שיותר, כדי לבדוק אם עדיין תבחר בי. אם תישאר קרוב למרות היותי אני. ובגלל.

כל מה שרציתי כשהכרנו זה לא לרצות אותך. אבל דווקא אותך רציתי.

//סיוון סטרומזה