ניו יורק, חורף 2017.

סיימתי כוס יין על הבר. לילה אחרון בניו יורק ואני יוצאת מאזור הנוחות שלי ויושבת לבד בפאב רנדומלי שנראה לי מספיק קטן ומספיק מגניב כדי "להסתכן" ולשבת בו עם עצמי. קצת קשקושים עם הזוג לצידי, שכמובן אחד מהם יהודי. תמיד יש מישהו יהודי בסביבה. אני שוברת שיניים באנגלית, מתרגשת משיחה עם זרים בסיטואציה שחשבתי שתהיה כל כך בודדה. אני והעיר הגדולה. וזהו.

והיה כל כך הרבה מעבר לרק אני והיא.

אני משלמת על כוס היין ויוצאת לחפש את דרכי לסוג-של-מלון שלי. בחוץ מינוס 7 מעלות ואני לבושה במעט מידי שכבות. אבל זאת אני, כך שאחרי 5 דקות הליכה כבר התחממתי. הולכת והולכת, הרבה יותר ממה שתכננתי. עוברת בשביל מתחת לסנטרל פארק, כבר אמצע הלילה, רק אני והחושך וכמה מכוניות אמריקאיות שעוברות לידי ומפרות את הדממה. אני לא רוצה להילחץ מהלבד הלילי הזה אז אני שמה מוזיקה.

קר מידי כדי לטרוח להוציא את האוזניות מהתיק ואני פשוט שמה על רמקול. בוב דילן שר don't think twice, it's allright ואני מאמינה לו. זה בסדר. הכל בסדר. אני לבד, בחושך, בלילה, מבסוטה, מחוייכת, בניו יורק, בכביש מתחת לסנטרל פארק, והכל בסדר. לי, ללבד שלי ולעצמאות שלי שלום.
ובפנים זה מרגיש לי שדברים טובים עומדים לקרות.

תל אביב, קיץ 2017.

אני צועדת ברחובות תל אביב אחרי 2 בירות גדולות עם חבר שלא פגשתי יותר מידי זמן. בחוץ 27 מעלות ואני הולכת לתחנה, מגלה שאין תחנה, הולכת עוד ועוברות 20 דקות ואני עדיין לא על אוטובוס. אני מצחקקת לעצמי ברחוב ומשחזרת את הכיף הפשוט של הערב הזה. חייבת יותר מזה בחיים שלי. ערב של צחוק כזה שגורם לי לתופף על חפצים מרוב שאני לא יודעת איך להכיל אותו.

חם מידי כדי לטרוח להוציא את האוזניות מהתיק אז אני פשוט שמה על רמקול. בוב דילן שר לי ברמקול והכל בסדר. אני לבד בחושך, בלילה, מחוייכת בכביש עפר של שיפוצים בדרך לתחנת האוטובוס הרחוקה מידי. מזיעה ומקללת כל תלתל צמרירי על ראשי, אבל מבסוטה שצחקתי הערב כמו שלא צחקתי כבר זמן רב. ללבד שלי ולעצמאות שלי שלום, גם כשאני לבד על מנחם בגין.

ובפנים זה מרגיש לי שדברים טובים עומדים לקרות.

//סיוון סטרומזה