כשאני בוכה עליו אני בוכה על עצמי

אני עוברת על הפיד באינסטגרם ובפייסבוק, קוראת על אמיר פיי גוטמן והדמעות זולגות מעצמן. איש זר, מוכשר, עם סוף אכזרי לחייו.

כשאני בוכה על אנשים זרים אני בוכה בעצם על עצמי. על כל מה שיש לי ואני מפחדת לאבד, על כל מה שעדיין אין לי ואני חוששת שלעולם לא יהיה.

אני בוכה על האהבה שלו שנפסקה ועל זאת שאין לי. על המשפחה שלו שהתפרקה ועל זאת שאני עדיין לא התחלתי לבנות. אני בוכה על העשייה שלו שנגדעה ועל כל מה שאני עדיין לא עשיתי. על החברים שהקיפו אותו ועל אלה שיש לי סביבי.

כמה שעות אחרי ההודעה על מותו, נותרתי בהלם ועצב שהפתיעו אותי. בכל זאת, אני לא באמת מכירה אותו. הלכתי להופעה של חבר על גג תל אביבי באמצע הקיץ, עם לחות דביקה ובריזה קלה. האמת שלא ממש התחשק לי להיות לבד.

חבר רוקיסט אחד שר "יום מעונן" בגירסה האיטית, חבר אחר כתב לי "סטרומזית, את נשמעת שיכורה". עניתי שאני סתם שמחה.

שמחתי. הערכתי. חייתי. רציתי לחגוג את החיים לכמה רגעים.

להיות על גג בתל אביב עם כמה אנשים שאני אוהבת, עם עוד כמה כאלה שאני בכלל לא מכירה, עם מוזיקה באוזניים שנכנסת גם ללב, אלה מארגנטינה, אלה מגבעתיים, אלה מתל אביב, אלה מראשון. לחוות לרגע של יום ראשון את השמחה על עצם החיים האלה שהביאו לי דבר טוב או שניים. על המזל שזכיתי לו, להקיף את עצמי באנשים שכשאני רואה אותם יש לי חיוך גדול. אחד שמקדיש לי שיר, אחר שמצחיק אותי. גם לפני השלוק של הבירה.

הלוואי שנדע לנצל את החיים האלה גם בלי להיות קרובים למוות ולזכות לנס. גם בלי כמעט למות ולקבל את החיים בחזרה. הלוואי שנדע להגשים את עצמנו ולהעריך ולאהוב גם בשיגרה. הלוואי שאמצא את עצמי מחוייכת ומזייפת על גגות תל אביב בתדירות הרבה יותר גבוהה. הלוואי שנחיה טוב גם בלי למות לפני כן.

//סיוון סטרומזה

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s