אף פעם לא הייתי הבחורה הכי יפה בחדר. אף פעם גם לא הרגשתי כזאת. כמעט תמיד עם מכנסיים ארוכים, כדי לא לחשוף בפני העולם את הרגליים הלבנות והמנוקדות שלי. 30 שנה כמעט תמיד הסתובבתי עם שיער אסוף. להיטמע בקהל. להיות רגילה. רק שלא ישימו לב אליי.

התקדמתי קצת, את הרגליים אני אמנם עדיין שומרת בעיקר לעצמי אבל כיום אני כבר מנפחת את השיער, הכי גדול שאני יכולה. שיזכרו אותי לפעם הבאה. שישימו לב אליי. אנשים זרים ברחוב, מגבעתיים ועד ניו יורק, שמו לב לשיער שלי. ניצחתי. שמו לב אליי. ראו אותי. לא הייתי סתם עוד אחת שעברה ברחוב. זכרו אותי.

אף פעם לא הייתי הבחורה שכל הבנים רצו להיות איתה. פעם הסתבר לי שהייתי מלכת הכיתה בכיתה ב' (תואר מפוקפק בפני עצמו), אחר כך הייתי פשוט החברה הכי טובה של הבנים. מאז ועד היום, אני החברה הטובה של הבנים. אני שומעת על הבנות האלה שכל הבנים רוצים אותן. אני מייעצת לבנים האלה שכל הבנות רוצות אותם. אני בסך הכל נשמה טובה שנמצאת שם בשבילם. בכיף. בשמחה. בלב שלם. וזהו.

אף פעם לא הייתי זאת ששברה למישהו את הלב. זאת שנלחמו עליה. זאת שהאקס שלה שלא יכול בלעדיה שולח לה הודעות, גם כשהיא כבר חשבה שהוא המשיך הלאה. גג קיבלתי טלפון "ערה" מהצרפתי ב-2 בלילה, וכולנו יודעים מה הוא רצה ממני. בטח לא את הלב שלי.

בחור זר באתר הכרויות כתב על עצמו "אני לא הגבר-גבר הזה, אני בסך הכל נשמה טובה". הרגשתי צורך להשאיל ממנו את ההגדרה הזאת.

אף פעם לא הייתי הבחורה הבחורתית הזאת. הליידי. עם האודם, העקבים והשמלה, עם המחזרים או המחשוף. אף פעם לא הייתי. אבל הייתי הבחורה הטובה הזאת, החברה הזאת. ככה יצא. לפעמים זה התאים לי. לפעמים פחות.

אף פעם לא הייתי הבחורה שמעלה אוסף תמונות בבקיני או עם דאק-פייס כביכול מגרה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי מעלה הרבה תמונות שלי (בלבוש מלא!) ולא תמיד מבינה בעצמי למה.

הבנתי שאני חוגגת אותי. את כל השנים שלא אהבתי אותי, את כל האהבה שיש לי אליי היום. את כל האהבה שבינתיים רק אני נהנית ממנה. כפרה עליי.

//סיוון סטרומזה