עדיין לא פרקתי את התרמיל שלי.
חזרתי לארץ לפני שלושה שבועות והוא עדיין מונח לצד הספה, בתוכו עדיין ארוזים בגדים עם ריח המכבסה בבנגקוק, שקית צדפים מהחופים של קו פנגן, גופייה שקניתי בפאב בקמבודיה ועוד כמה גרגירי חול ושאריות של זיכרונות טריים שאני לא רוצה לשחרר עדיין. או בכלל, אי פעם.

כשהייתי בטיול הרגשתי הכל וכל הזמן הרגשתי.
התרגשתי לפתוח את דלת הבונגלו הצנוע שלי ולראות מולי מרחבים, ים ועצים, ולפעמים גם מבול שלא מפסיק או קשת צבעונית. הרגשתי שהטבע מופיע לכבודי כל יום מחדש. הרגשתי עד עמקי נשמתי ולשוני כל תבלין ורוטב ששמו לי בכל מנת אוכל שטעמתי. הרגשתי שלכל שיר שהתנגן ברקע הייתה משמעות עמוקה וכל מחשבה שעברה לי בראש הפכה לפוסט רגשני. הרגשתי שאני משהו מיוחד. שאני להיט. שאני המרכז. שאני השמש ואני מוקפת בכוכבים. הרגשתי שאני איפה שאני צריכה להיות. פשוט הרגשתי.

בטיפולי הניאוהומנולוגיה למדתי שכואבת לי הבטן והגוף שלי עושה לי בעיות כשהרצון שלי והמציאות שלי לא נמצאים באותו מקום. נגיד, כשאני ממש רוצה להגיד את דעתי אבל שומרת אותה בפנים. או כשאני ממש רוצה לעזוב עבודה שרע לי בה אבל נשארת בכל זאת. או כשאני ממש רוצה לחיות חיים חופשיים ורגועים ובו זמנית מחפשת עבודה שתחזיר אותי לשיגרת 9 שעות בין 4 קירות, פקקים בהלוך ובחזור, חמישי שמח, ראשון מתסכל. 

אני אולי נראית אותו דבר מבחוץ, מאז שחזרתי, אבל אני אחרת. כן, אפשר לחזור אחרת גם אחרי 40 יום "בלבד". אחרת במה שאני חושבת, במה שאני מחפשת, בקלילות בה אני מדברת עם זרים, ברוגע שלי. אחרת במה שאני רוצה עבור עצמי.

הרגשתי שם מידי יום כל כך הרבה, ועיקר מה שאני מרגישה עכשיו זה שאני חייבת למצוא את הדרך להביא את העוצמות האלה לחיי היומיום שלי.
שאני חייבת למצוא את מה שירגש אותי.
מה שיגרום לי להרגיש יותר.

בינתיים, אולי כדאי שאתחיל בלפרוק את התיק.

//סיוון סטרומזה

לעוד חוצלארץ:

לבד בקמבודיה

תל אביב – ניו יורק

תאילנד ראשון לבד