כל ערב כשאני עוצרת לכמה דקות, עוצמת עיניים ואומרת תודות, אני מודה על כל מה שעברתי וחוויתי, מודה על המקום שאני נמצאת בו ועל כל מה שהביא אותי לכאן. על הטוב ועל הרע. על השיעורים והעיכובים והלקחים. בדיעבד, הייתי חייבת אותם.

אז זה לא באמת משנה אם קוראים לשנה הזאת 2017 או 2018 או רוחל'ה. שום דבר בחיים שלי לא באמת נגמר או באמת מתחיל דווקא מחר בבוקר. אני מנסה להקפיד כל הזמן להיות בתהליך של המשכיות, עם הפנים קדימה והרגליים בתנועה, גם אם הצעדים שלי הם לפעמים כל כך קטנים שזה נראה כלפי חוץ שאני עומדת במקום.

השנה אכלתי ביסלי גריל ב-35 מעלות במקדש קמבודי, נשנשתי בייגל במינוס 7 מעלות במנהטן, שתיתי בירה בבוקר מושלג בברוקלין, חיסלתי מקרון פסטו (!) ביוסטון, שתיתי שייק כשהשקפתי על הנהר באוסטין ושתיתי מרגריטה מנגו כשהשקפתי על הים בתאילנד. ביקרתי במקומות בפעם הראשונה. טעמתי טעמים חדשים. צבעתי את השיער באדום, בסגול, בכחול. כשהתחלתי את 2017 לא היה לי מושג שכל זה הולך לקרות.

אני מתכננת להמשיך גם השנה לכבוש יעדים שיגרמו לי לנשום את היקום אל תוך הנשמה שלי ולמלא אותה כדי שיהיה לי תמיד מה לתת ממנה. וכדי שזה יקרה צריך משכורת.

אז התרגשתי הבוקר לקראת ראיון שני לעבודה מעניינת שחשבתי שאתחיל איתה את השנה. חידשתי את הלק ולבשתי חולצה מנצנצת בדיוק במידה, רק כדי להגיע לשם ולגלות ש"מה, לא קיבלת את המייל שלי?". במייל שלא הגיע מעולם היה כתוב שהתפקיד בוטל כרגע וכך גם הריאיון. עמדתי מנצנצת ברחוב קטן ומאוד לא מנצנץ ברמת גן, קצת כועסת, קצת מאוכזבת, קצת חסרת סבלנות.

בינתיים אני אומרת תודה על העיכוב.
כשאמצא את העבודה "שלי" בטח אבין, בדיעבד, למה זה היה לטובתי.

//סיוון סטרומזה