"חשבתי שעכשיו סופסוף יאהבו אותי, סופסוף ייקחו אותי לחו"ל, יגשימו לי את החלומות" צעקה בקול רועד אל תוך הסלולרי בחורה צעירה באוטובוס, כאילו אין סביבה עוד לפחות 30 אנשים, ששומעים איך הבחור שיצאה איתו שלושה חודשים שבר את ליבה ונעלם לאיטו. איך היא חשבה שזהו, זה זה, שהיא הולכת לחוות איתו "אהבה מטורפת ועוצמתית" ואז זה נגמר.

הקשבתי לשיחה שלה בלית ברירה והתחשק לי לחבק אותה חזק ואז לתת לה סטירה. חיבוק כי היא נשמעה כה שבורה ועצובה, וכי לב שבור זה כואב (אבל נשבעת שהזמן, ארוך ככל שיהיה, מרפא). וסטירה כי, חמודה, תגשימי בעצמך! תטוסי  בעצמך!

חמודה שלי, זרה שלי, אני לא רואה את עצמי כפמיניסטית שורפת חזיות אבל קחי את עצמך בידיים ולכי תגשימי את החלומות שלך. בשביל אהבה רומנטית צריך אומנם בן זוג אבל למה צריך אותו גם כדי להגשים חלומות? למה מישהו צריך "להגשים לך את החלומות" ו"לקחת אותך לחו"ל"? זו אהבה, לא פיית שיניים ולא מפעל הפיס. למרות שלפעמים אני חושבת שכדי לזכות באהבה צריך מזל כמעט כמו בזכייה בלוטו.

תשתחררי מהכבלים, מהפחדים, מההמתנה הזאת למישהו שיבוא ויציל אותך מעצמך, מהחיים, מהשגרה, מהבינוניות. תנשמי, תירגעי, תוקירי. תוציאי את עצמך מעבדות לחירות. תפסיקי לחכות שמשהו ייפול מהשמיים. תעשי. תקדמי את עצמך. ואם אין לך אומץ לעשות את כל הדברים האלה, אם את עמוסת חרדות שזה לא יילך ושלא תצליחי, אם את חושבת שאת לא מספיק ראויה בשביל כל הטוב שיש לעולם הזה להציע, ויש לו, אז לכי תטפלי בעצמך.

לכי לניאוהומנולגיה, לכי ל-NLP, תעשי מדיטציה, תעשי סדנת מהות, אל תקחי כמובן מאליו את זה שהחיים שלך מלאים בפחד, במעצורים, שהכל קשה, ששום דבר לא הולך, שהכל מלחיץ, שצריך לסבול כדי לקבל דברים טובים, שיש לך כל הזמן כאבי בטן או מיגרנות או התקפי חרדה או שאת חולה כל יומיים. זה לא אמור להיות ככה, נשבעת. לי לקח 30 שנה לגלות את זה.

מידי פעם אני נזכרת איך הייתי ואיך אני היום. איך חברה פעם אמרה לי שאצלי הכל שחור ולבן ואין לי אפור, ואיך בשנים האחרונות יש לי כל כך הרבה צבעים. אפילו בבגדים! יש לי חולצה ורודה וחולצה לבנה עם קוואלות! לבנה! איך התגובות שלי היו קיצוניות, גם אם בעיקר פנימיות. הכל היה פוגע ומעליב וקשה. כל כך קשה. הרגשתי הכי מכוערת והכי רגישה והכי לא מוצלחת ולא יודעת ולא אהובה, גם כשהייתי מוקפת במלא חברים טובים ובבן זוג שכל כך אהבתי.

המסע שלי הוא תהליך מתמשך שלעולם לא ייגמר. זה אולי לא תמיד קל, זה דורש לא מעט עבודה נפשית, אבל זה כה שווה את זה. לפעמים מהצד מתחשק לי לנער אנשים שבמקום לעבוד על עצמם וללמוד לחיות עם עצמם בשלום, ליהנות ממה שיש תוך כדי הניסיון והרצון להשיג יותר, הם פשוט יושבים ומתלוננים איך לא הצילו אותם. איך הם לא קיבלו. איך להם אין. במקום לנער אני כותבת.

אז חמודה שלי, תטוסי.
ותגשימי לעצמך.
בעצמך.

ותדברי יותר בשקט כפרה עלייך, גם ככה צפוף ומחניק ולא נעים לנו כאן באוטובוס.

//סיוון סטרומזה

אולי גם יעניין אתכם:

לא לפחד מהפחד

לטייל לבד