לראות את נאפולי ולהתאהב

התכנון שלי בכלל היה לטוס ליוון, אבל כשמצאתי טיסה של הרגע האחרון ב-150 דולר לנאפולי, איטליה, לא יכולתי לעמוד בפניה. אף פעם לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה מאיטליה, הייתי פעם אחת בוונציה לפני כעשור, והיא אומנם הייתה יפה אך די משעממת בעיניי, תיירותיות מידי, יקרה, עם אוכל נחמד אך ממש לא מדהים, ולא הבנתי על מה כל הרעש. נאפולי, מצד שני, נשמעה לי כמו האחות המורדת, הכבשה השחורה במשפחה של ערים איטלקיות "נחשבות" שכל כך שונות ממנה. היא נשמעה לי "שכונה", וכחובבת שכונות הרגשתי שאני חייבת לראות אותה. ובדיעבד, הרגשתי נכון.

השבוע שלי בנאפולי היה כל מה שחשבתי שהוא יהיה ושום דבר שציפיתי שהוא יהיה. מה?! בדיוק.

נחתתי בהלם. למה אין מזגן במונית ואיזה פקקים ואיזה כאוס וריח של ביוב ואגזוזים ולמה הם לא מבינים אנגלית ומה קשור גשם ורעמים אחרי שמש ו-30 מעלות ומה זה כל הזבל ברחובות והעליות והמדרגות והצפירות והרעש ואללה איסטר לאן הגעתי. זה כמו אלנבי על ספידים!

מזל שזה לא היה הטיול הראשון שלי לבד והזכרתי לעצמי שבסוף, כמו תמיד, אסתדר גם שם.

בתאילנד לימדתי את עצמי "שיטה" שתמיד הוכיחה את עצמה: כל פעם שהיה לי בלאגן בראש הלכתי לים, לנשום רגע לפני שאני "מחליטה" ליפול למערבולת רגשית, רחמים עצמיים, היסטריה ושות'. אז גם בנאפולי קמתי בבוקר והלכתי לים. גם הפעם זה היה הדבר הנכון לעשות.

יש משהו קסום בעיר חדשה עם תרבות ושפה חדשה, אנשים, נופים, ריחות וצלילים חדשים. כך מצאתי את עצמי מידי יום הולכת ברגל בין 10 ל-12 ק"מ, כי לא רציתי לפספס שום דבר בדרך. הכל היה מרתק ומסקרן.

לא ראיתי איטלקים מעונבים ואיטלקיות בחצאיות מהודרות או עקבים גבוהים, ראיתי בעיקר אנשים שלא אכפת להם, וזה שבה את ליבי. הם לא מנסים לייפות את הכל בשביל התיירים, לא מסתירים את הכביסה מאחורי הבית אלא תולים אותה לתפארת מול כל הרחוב, אוכלים פיצה מטוגנת עם ציפוי של פירורי לחם (כי פיצה לבד זה לא מספיק משמין), לא מדברים אנגלית, מה שלא הפריע לי לנהל שיחות רבות כשהם דיברו אליי באיטלקית, אני עניתי להם בספרדית מעורבבת באנגלית ובתנועות ידיים, וכולנו יצאנו מרוצים והבנו מספיק בשביל לגרום לחיוך.

הרגשתי שכל העיר הזאת אומרת לי "זאת אני, לאב איט אור ליב איט" ולגמרי התאהבתי בה ועניתי את אותו הדבר.

מצד אחד יש להם הר געש שמאיים תמידית על חייהם, ומצד שני, בזכות האדמות הוולקניות יש להם תוצרת חקלאית משובחת וככל הנראה גדלות שם העגבניות הכי טעימות שאכלתי אי פעם, ואני בת של חקלאי, אז אכלתי הרבה מהן בחיי. מצד אחד, הם מתעלמים לגמרי מחוקי התנועה וכל הזמן יש בלאגן בכביש, ומצד שני, אם תעברו ברגל באמצע כביש ראשי סואן, כולם יעצרו מיד וייתנו לכם זכות קדימה. הם עושים מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, וזה עובד.

ביום הראשון שלי בנאפולי, אמרתי לג'ורג'יו שיותר מהכל אני אוהבת לראות נופים. לא מוזיאונים, לא אתרים היסטוריים. הוא חייך ואמר שאם כך, הגעתי למקום הנכון, וממש ככה הרגשתי בנאפולי עד השנייה שעזבתי אותה.

ה"לבד" שלי כבר לא שיחק תפקיד או הגביל. הוא היה הכוח שלי. המשיכה אליי. השקפתי על העולם מלמעלה, נסעתי בכסא-רכבל לעבר העננים, כשכל מה ששמעתי סביבי היה ציוץ ציפורים (וגם "מוטייייי, צילמת את הנוף?" אחד). עליתי על הר געש ודחפתי את עצמי בכח למעלה וגם עוד כמה בחורות זרות שנראו מיואשות. אכלתי את הפיצה המושלמת ופסטה עם רוטב עגבניות שרק אלוהים יודע איך דבר כה פשוט יכול להיות כה טעים (ג'ורג'יו אומר שזה בזכות ה-passion שהנאפוליטניים מוסיפים לאוכל. אני מאמינה לו). נסעתי ברכבל, ברכבת חורקת ולא ממוזגת ובמעבורת איטית.

מידי ערב בשקיעה, ישבתי במרפסת הענקית של החדר המעולה שלי, עם בירה או פיצה, הסתכלתי על השמיים משנים את צבעם, על הציפורים שעפות מצד לצד מעל הכנסיות והבניינים הישנים, ועפתי גם אני. שמחתי, הערכתי, הודיתי, התרשמתי, התרגשתי, שמחתי וידעתי ששום דבר מזה לא מובן מאליו.
והתאהבתי, פשוט התאהבתי.

צ'ירו, האיטלקי המסוקס מהקומה למעלה, נפרד ממני בחיבוק ובנשיקה אחת בכל לחי והוציא ממני הבטחה שאני עוד אשוב, והאמת, אין לדעת.