בוקר באוטובוס, מעט מידי מזגן, הרבה מידי אנשים. בחור בן 40+ על כסא גלגלים עושה שיחות נפש עם חייל גבעתי טוב לב עם כיפה ונשק מקוצר שעוזר לו לעלות לאוטובוס, לרדת ממנו וגם להנעים את זמן הנסיעה. "אני צריך אישה בשביל הנפש שלי" אומר הבחור בנחרצות וגבעתי שואל אותו אם אין מי שיעזור לו למצוא. הוא מספר שהלך לסוכנות שידוכים אך ללא הצלחה. אני בינתיים מזפזפת בטינדר ורואה ש"רק סקס, 38" עשה לי סופר לייק. זה סופר לא מרגש. "אם לא הייתי נכה, אם היו לי רגליים, בטוח היום כבר הייתי נשוי. בטוח" הוא מוסיף והלב שלי מתכווץ.
הרי כולנו קצת נכים (חוץ ממך, את מושלמת!), פשוט אצל חלקנו זו נכות פנימית עם הסוואה טובה. כזאת שיושבת בתוך הנשמה. חרדות, פחדים, לחצים, פסימיות, קנאה, צרות עין, חוסר הערכה, חוסר מנוחה, כל אחד והנכות שלו. מי בגוף ומי בנפש. תמיד יש תחושה שאם רק היה לנו את הדבר האחד היחיד החסר הזה, הכל היה מושלם. זה כמובן שקר.
כשאני חוזרת הביתה אני בוהה ברגליים שלי דקות ארוכות.
זכיתי שיש לי אותן, גם אם הן לא באורך, בצבע או בעובי הרצוי.
***
צהריים, קניון איילון.
רגע לפני הכניסה לאולם הקולנוע, האחיין שלי אומר לי בביישנות והחלטיות "כשניכנס לסרט את יושבת לידי". ככה. בכנות, בפשטות, בתמימות, מבקש את מה שהוא רוצה.
איך זכיתי.
ארבעת האחיינים האהובים האלה שלי, בליבי כבר יש חדרים שלמים ששמורים רק להם.
***
ערב ועדיין מליון מעלות ומאה אחוזי לחות, אני מגיעה לבדי לדייט הקבוע עם אביתר בנאי בבארבי. אישה מבוגרת, נכה, יושבת על כסא בקרבת הבמה. גם היא קבועה פה, אני כבר מזהה אותה. "אני כועסת על החיים שאני נכה" היא אומרת לילדה זרה שעוזרת לה להגיע למקומה. כמה מזל צריך בחיים האלה, אני חושבת לעצמי ולוגמת מהבירה, מנסה לראות את הבמה דרך החריץ שנשאר לי בין הזוגות-החצי-מתעלסים שעומדים מולי.
***
אני עומדת בהופעה עם חיוך ענק, למרות הזיעה שמטפטפת לי מהמצח והגב (כן, סקסי). האיש המוכשר והקסום הזה על הבמה נועל את ה"בחוץ" לשעה וחצי ופותח את הלב, שלו, שלי. הוא מדבר ברגישות על האמונה, על שהוא סולח לעצמו על מגרעותיו, על היותו אבא שחרד לילדים שלו ("תתפללו עליי"), על חשיבותה של אהבה עצמית ועל אהבה לעולם, לחיים, ל"יש", וכמה צריך לראות את ה"יש" ותמיד להאמין שיש ("ודאי יש ודאי יש ודאי יש").
והרי יש כ"כ הרבה.
***
כל יום אני אומרת תודה על מה שיש לי, והיום, כל היום, הרגשתי בת מזל עוד יותר מהרגיל.
תודה.
//סיוון סטרומזה
***הכותרת כמובן לקוחה מהשיר של אביתר בנאי, "יפה כלבנה"***
Stromzing - live, feel, write 
אני מסכימה איתך שכל אחד ואחת מרגיש לא מושלם, ובכל זאת נכים על כיסא גלגלים זה סיפור אחר, כי זה לא רק בראש. בעולם שלנו זה מציב כל כך הרבה מגבלות אמיתיות לגמרי שאי אפשר להפסיק להתמודד איתן לבד, וכל הזמן צריך לבקש עזרה. הנכים שאני מכירה פיתחו לפיכך סוג של גישה פאסיב-אגרסיבית משהו, אמנם מובנת, אבל קשה לי.
אהבתיLiked by 1 person
ברור שנות פיזית זה באמת שונה, לא מורידה חלילה ממה שאנשים כאלה עוברים. אבל כן חושבת שלכל אחד יש איזשהו "תיק" שהוא סוחב איתי, קטן או גדול ככל שיהיה, וצריך לבחור איך להתמודד איתו. קטונתי מלשפוט התמודדות של אדם אחר 🙂 אני רק יודעת שאני משתדלת לעשות עם עצמי את הטוב ביותר שאני מכירה.
אהבתיאהבתי