לא בריחה, בחירה

מקובל להסתכל על אנשים שמטיילים, בעיקר לבד, ככאלה שבורחים ממשהו. כאילו אנחנו לא מעוניינים להתמודד עם החיים. כאילו אנחנו עוזבים הכל ונעלמים. בכתבה שהתפרסמה על לונלי פלג, ישראלי שמטייל בעולם כבר יותר מעשור, הגיבו רבים שעצוב שהוא מוותר על החלום של משפחה וילדים (חלום של מי?). שזה לא יספק אותו לחיות ככה (עובדה שזה כן), שהוא נתקע בטיול אחרי צבא, שהוא משקר לעצמו, שהוא חי בסרט.

רק אנשים שלא טיילו לבד או שלא טוב להם לבד יכולים לחשוב ככה. הרי מי שטייל לבד יודע שהוא לוקח את עצמו לכל מקום. זו לא סתם קלישאה, אי אפשר באמת לברוח. הרי גם בקצה השני של העולם נתקלתי בעצמי באותן נקודות שאני נתקלת בארץ. אותם דברים הפריעו, אותן חששות צפו. אומנם הנוף היה אחר והאנשים היו שונים, אבל אני, אני הייתי אני.

בחרתי להתמודד עם עצמי לבד, רחוק מכולם, וכשהתמודדתי שם זה גרם לי לגדול. זה היה יותר קל ויותר קשה. יותר קל כי הייתי לבד ולא הייתי צריכה להתחשב ברגשות של אף אחד או להיות שם בשביל מישהו אחר או להכיל בעיות של אחרים בזמן שאני מרגישה צורך להכיל רק את עצמי. ויותר קשה, גם כי הייתי לבד, ולפעמים יותר קל שאחרים מרימים אותך מאשר שאתה צריך להרים את עצמך.

STROMZIT NAPOLI

אני מרגישה שהטיולים משדרגים אותי, לא כי אכלתי אננס על מקל ב-2 שקלים בתאילנד או פיצה מושלמת ב-3 יורו בנאפולי, אלא כי הצלחתי לבד ונהניתי והכרתי והתגברתי לבד והנה, עוד מהמורה בדרך של החיים הצלחתי לעבור. עוד שיעור, עוד חוויה, עוד לקח, עוד תהליך. הבנתי שאני נקודה קטנטנה ביקום, ממש באותה מידה שאני עולם ומלואו.

הטיולים האלה נותנים לי כלים לחיים שאף טיפול או סדנה או תואר לא נתנו לי. הם הפכו את השיחות עם אנשים זרים לקלות יותר. את האהבה העצמית לטבעית יותר. את הקבלה של השונים ממני לפשוטה יותר. את החיים לפרופורציונאליים יותר ומוערכים יותר.

יש לי יותר נושאי שיחה, יש לי ראייה יותר מרחבית על סיטואציות, יש לי הבנה עמוקה יותר של החיים, של בני אדם, של עצמי. אפילו ראיונות עבודה ודייטים, שבעבר היו בשבילי סיוט מלחיץ שמעסיק אותי ימים רבים, לא משנה כלל אם הייתי מעוניינת בתפקיד או בבחור, הפכו לעוד מפגש עם אדם זר שבו אני מדברת על עצמי בכנות ובוחנת אם זה משהו שאני רוצה לבחור בו. 

למרות כל היתרונות, לפעמים נדמה לי שישראלים רבים סובלים מתסמונת "האמא הפולנייה", שכבר מזמן אינה שמורה לפולניות בלבד או לאימהות בלבד. הם שואלים תמיד על חתונה וילדים וקריירה. טיולים בעולם נראים להם חסרי משמעות. תימהוניים. ילדותיים. בזבוז זמן וכסף. עמידה במקום או אפילו הליכה אחורה. כאילו יש רק דרך אחת לחלום. רק דרך אחת נכונה לחיות, גם אם זו אינה הדרך שעושה אותך מאושר.

STROMZIT BEER.jpg

ודווקא לאחרונה, לא מעט אנשים שאלו אותי "אז מה היעד הבא?", כי ברור שיהיה אחד כזה. כאילו אני דיילת אוויר ששואלים אותה על ה-schedule של החודש הבא. כאילו זה מה שמגדיר אותי. כאילו זה נהיה הקטע שלי. לטוס, לגלות את העולם, צעד צעד, יעד יעד. בקצב שלי, לבד. וזה דווקא אחלה קטע.

הרי יש לנו רק מסע חיים אחד. אם כך, רצוי להפוך אותו לאחד טוב.

//סיוון סטרומזה

לעוד פוסטים על טיולים בעולם>>

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s