לפני שנים רבות, איפשהו בבית הספר היסודי, הייתי בכותל ושמתי פתק, בו ביקשתי שיהיה לנו בית גדול. בימים ההם עדיין לא ידעתי מה הדברים החשובים באמת. כעבור זמן לא רב התחלנו לבנות והבית הורחב בשני חדרים שלמים ואני הופתעתי לגלות שאלוהים באמת שמע את תפילותיי. הצטערתי אז ש"בזבזתי" את המשאלה שלי על דבר כזה ושלא ביקשתי שיער חלק, גבות קטנות, או שנועם החתיך מהשכבה מעליי יאהב אותי. או לפחות יסמפט.

 עם השנים שחלפו והחיים שקרו מאז ועד היום, המשאלות שלי השתנו, הטעם שלי בבנים השתנה, התלתלים נפתחו לרווחה בגאווה והגבות התכווצו, למרות שהייתי משלמת כדי להחזיר את אלה שהיו לי אז.

ואני ואלוהים, אנחנו מתקרבים ומתרחקים ושוב מתקרבים.

אני לא מתחברת אליו דרך שמירת שבת או ביקור בבית הכנסת, אבל ראיתי אותו בכל מקום שטיילתי בו לבד ועמדתי מול הטבע הגדול והיפה. ראיתי אותו בחלקות אלוהים קטנות או גדולות שראיתי בדרכים. ראיתי אותו כשישבתי במרפסת בתאילנד, כשמולי ים, סביבי גשם חזק ושתי קשתות בענן. ראיתי אותו כשעמדתי באיטליה בראש של צוק גבוה וה"וואו" נפלט לי מהפה מרוב היופי שהיה פרוש לפניי, של ים וטבע וצבע. ועוצמה.

ראיתי אותו כשמצאתי כוחות ברגעים שלא חשבתי שיש לי אותם. כשחלקי הפאזל של החיים כמו הסתדרו מעצמם לפתע. ובעיקר ראיתי אותו כשלמדתי ולימדתי את עצמי להאמין בי. ואולי בכלל זאת האמונה האמיתית. להאמין בעצמי, לא במישהו או משהו אחר. לדעת שאני יכולה לסמוך עליי ולהביא לעצמי לחיים את הדברים שאני רוצה, גם אם לא תמיד זה נראה שהכל הולך לפי התכנית.

זה בסדר, נוכחתי לא פעם להבין שיש תכנית גדולה יותר.
לפעמים אפילו טובה יותר.

חתימה טובה.

//סיוון סטרומזה