כל חיי הבוגרים אהבתי לחגוג יום הולדת המוני, כשאני מוקפת בכוסות בירה במבצע וברבים מהחברים האהובים שלי מהתחנות השונות בחיי. השנה, את גיל 37 חגגתי כשאני מוקפת בכוסות סנגריה עצומות ובחבר אהוב אחד, במרחק של כ-5 שעות טיסה מחניקות מכאן, שהרגישו כמו 10.

ברצלונה, שהייתי בה פעם אחת לפני יותר מעשור, הייתה אחרת ממה שזכרתי אותה. המונית פחות, רגועה יותר, קסומה באותה מידה. גם אני הייתי שונה הפעם. בוגרת יותר, רגועה יותר, זורמת יותר, נוחה יותר וכן, גם מבוגרת יותר.

כבר לא מסוגלת לחסל סנגריה של חצי ליטר אחרי ארוחת ערב, כבר לא יכולה לאכול במסעדה בלי לקחת כדור לצרבת, כבר סובלת מכאבי גב וברך אחרי הליכה של 12 ק"מ פלוס עליות ומדרגות. בקיצור אני כבר לא בת 16, אבל יודעת משהו על העולם הזה (ורוצה לטעום עוד ועוד ממנו).

היה כיף פשוט להיות. בלי לו"ז צפוף, בלי אטרקציות חובה.
האוויר היה קריר בדיוק במידה שאני אוהבת, התחבורה הציבורית הייתה מהירה ונוחה והשקיעות היו צבעוניות.

שוטטנו ברחובות העיר כשעלי שלכת ענקיים נושרים עלינו וקבצנים מכל הסוגים והשפות מקיפים אותנו. סיירנו בשוק לה בוקריה הצבעוני שהיה מטר מהמלון הקטן והחמים שלנו, כשאני מנסה שעיניי לא ייתקלו במראות של אוזניים, רגליים, ראשים וחלקים נוספים של חיות כאלה ואחרות שנמכרות במקום.

התרשמנו מהסגרדה פמיליה, שהמנופים הפכו כבר חלק בלתי נפרד מהמבנה עצמו, ראינו ספינות פאר ויאכטות יוקרתיות שלעולם לא יהיו שלנו, עשינו קצת שופינג ברחובות (בעיקר של מגנטים), סיירנו בין העצים בפארק גואל, שהחלק הצבעוני והחשוב בו היה סגור לשיפוצים אבל זה לא הפריע ליהנות מהאוויר והטבע.

והכי כיף היה כשעלינו בעשרות מדרגות להר מונז'ואיק, נסענו ברכבל לטירה העצומה שבפסגה והשקפנו על העיר מלמעלה, שזה הדבר האהוב עליי בכל מקום שאני מגיעה אליו. לעלות למעלה ולהסתכל על הנוף. העלייה הייתה מתישה והבנתי שסיבולת לב ריאה זה לא הצד החזק שלי, אבל הנוף היה שווה את המאמץ ובשנייה שהוא נחשף לעינינו כבר שכחתי כמה קשה היה לי לנשום רק לפני רגע.
זה הזכיר לי שגם בחיים עצמם זה ככה לפעמים.

קיבלתי עשרות המלצות על מסעדות בברצלונה. הסתכלתי על כולן, עברתי על התפריטים, סימנתי בגוגל מפס ובסוף לא ישבנו באף אחת מהן, אבל למרות זאת עדיין אכלנו טוב רוב הזמן. אני קלה לריצוי עם אוכל, תנו לי ירקות ובצקים ואני מרוצה.

את "אבוקדו" קלטנו מעבר לכביש וכשני חובבי אבוקדו שכמותנו, היינו חייבים לבדוק מה יש בתפריט. לאחר מבט על העיצוב המגניב של המקום ועל התפריט שכולל, כמובן, אבוקדו, החלטנו להיכנס. הסלט הצבעוני שלי היה אחד הטעימים שאכלתי, בעיקר אחרי שביקשתי להוציא ממנו את השעועית. עם רוטב מתקתק, פירורי גבינה ומבחר ירקות, נהניתי מכל ביס. ניתן להזמין בירות מקומיות מהחבית ומבחר מאכלים בסגנון מקסיקני שמגיעים עם רטבים מעולים שלא הבנו מה יש בהם.

ביום האחרון היו לנו כמה שעות של הסתובבויות ללא חדר עד הטיסה (החנוקה גם היא) חזרה, וכיאה ליום אחרון בחופשה, הכל היה מוצלח.

הצ'ורוס (הראשון שאכלתי בחיי) היה מדהים אפילו שכמעט נשרף, האמריקנו היה טעים אחרי מספר ימים של כוסות קפה מרות או סתם לא מוצלחות, ומסעדת רוסיני שמצאנו דווקא באזור תיירותי (שכינינו אותו "כיכר המבוגרים") הפתיעה במיוחד עם ברוסקטות מעולות (לחם ועגבנייה זה החיים!) וספגטי בולונז משובח שסופסוף לא צף בשמן, לא קר ולא בטעם של מנה חמה כמו זה שקיבלנו בערב הראשון בעיר. התנורים שחיממו אותנו בחוץ הוסיפו גם הם לאווירה הנעימה וכך גם הבירה הקרה בצהרי היום. ואנחנו כמובן, אנחנו השיא של האווירה.

ברצלונה הייתה טובה אלינו ואנחנו היינו טובים אחד לשני. 
זה לגמרי היה יום הולדת שמח.

//סיוון סטרומזה