יצאנו מהמסעדה האהובה שלי באמסטרדם, אחד המקומות הבודדים שאני אוכלת בהם בשר ולא מסתפקת בבצק ועגבנייה. הפלאפון הצביע על 4 מעלות ש-feels like מינוס 1 והגשם לא הפסיק לטפטף. הלכנו ברחוב יד ביד, כפפה בכפפה, והרגשתי שהלב שלי מחמם לי את הגוף כמו קלישאה ורודה מקומדיה רומנטית נוטפת קיטש. חמסה עלינו.
גרתי בעיר הזאת קרוב לשלוש שנים, מאז חזרתי אליה לפחות 5 פעמים לבד או ביחד, וכל פעם היא הייתה בדיוק אותו דבר ובו זמנית אחרת לגמרי. קצת כמוני. הרחובות, המסעדות, התעלות, הפארקים ובתי הקפה של העיר הקסומה הזאת מלאים עבורי בכל כך הרבה זיכרונות של רגעים שמחים, כואבים, מצחיקים, עצובים, מבולבלים. מלאים במיקס של שלל סוגי רגשות, כאילו עברתי שם חיים שלמים. עולם ומלואו.
ופתאום העולם הזה נראה לי אחרת ומתמלא בדברים אחרים וחדשים. פינות הרחובות (והלב) שכבר מזמן הפכו אפורות ומנומנמות התעוררו שוב לחיים ונצבעו בשלל גוונים. פירורים של כאבים ישנים, שורטים ועמוקים שהשארתי ברחבי העיר הזאת עפו להם עם הרוח הטובה והחדשה שאנחנו הבאנו איתנו. התנקו. התנתקו.
עם בירה ביד, בראש בניין שמתנשא לגובה של כ-100 מטרים, עם שקיעה צבעונית מולנו ונוף פסטורלי מתחתינו, הסתכלתי על החיים מלמעלה ומהצד והם נראו טוב.
לא מושלמים, לא ידועים, לא תמיד קלילים, אבל טובים.
חמסה.
//סיוון סטרומזה
Stromzing - live, feel, write 
מחשבה אחת על “שוב מלבלב”