אני מקלפת את הקירות ומרוקנת את הארונות המאובקים של המקום שהיה הבית שלי קרוב ל-7 שנים. בזמן שהשכנים סביבי החליפו בני זוג, התחתנו, הולידו ילדים, עברו דירה, אני הרגשתי שאני היחידה שנותרה במקום, אבל זה רחוק מלהיות נכון.

כמו הבניינים סביבי שנהרסו ונבנו מחדש, כמו התמ"א והשיפוצים הרועשים שהקיפו אותי רוב הזמן שגרתי כאן, כך גם אני הרסתי ובניתי מחדש. שיפצתי אותי. סללתי בי דרכים נוספות, הפכתי שבילי עפר לכבישים סלולים, טיפלתי בי לעומק, חידשתי, שיפרתי, שיניתי, ניקיתי את עצמי מבפנים ואני לא מפסיקה לעשות את זה כל יום מחדש. 

עם כל בגד, בובה ותמונה שאני אורזת, עוברים לי בראש מילוני זיכרונות כמו בסרט עם מוזיקה מרגשת ברקע, של רגעים כה מגוונים שעברתי בדירה הזאת מאז שהגעתי אליה מהקיבוץ בדרום ב-2012, עם תואר ראשון, קצת פוסט טראומה מהקסאמים וקפיצה מכל רעש קטן וחלומות שאת חלקם אפילו הגשמתי.

בדירה הזאת חוויתי אזעקות שבזכותן הכרתי את השכנים, דייטים מוצלחים יותר ופחות, דמעות וצחוק ושיחות נפש וג'וקים וכאבי בטן נוראיים והתרגשויות וכתיבה ועשייה ולמידה ותרומה ושינויים ותספורת וצבעים בשיער והתאהבות אחת אמיתית והרבה הרבה יין.

הייתה לי כאן תקופה בונה ומשמעותית, מלאת בירה במבצע וחברים/ות ממש טובים ועכשיו אני אורזת את עצמי ומנסה לחבק, להפנים, להודות ולהכיל מבלי להיות דרמטית מידי. סומכת על עצמי שכמו שעשיתי עד עכשיו בחיים שלי, גם את הבית הפיזי הבא אהפוך לבית של הלב שלי ולא רק של הגוף, ואני נוסעת בעקבות האהבה, אז זו כבר התחלה טובה.
חמסה חמסה.

//סיוון סטרומזה