רבע ל-7 בבוקר, שיעור רענון נהיגה מס' 4, הפעם באזור הבית החדש שלי בעמק חפר. "אני קצת בלחץ" אמרתי כשנכנסתי לרכב שלה. היא הפנתה את תשומת ליבי לשרשרת שתלויה על צווארי עם המילה "לנשום" ואמרה לי לעשות בדיוק את זה.

אני סיוון, 37.5, מפחדת לנהוג.

אני פוחדת שברגע של לחץ אעצור באמצע כביש ראשי וסואן כשאני צריכה לעבור נתיב וכולם נוסעים כה מהר. אני פוחדת שארחף במחשבות וברגע אחד של חוסר תשומת לב אפגע במישהו או בעצמי. אני פוחדת מהתחושה הזאת שיש לי על הכביש, של לונה פארק מסוכן בדמות שלושה נתיבים המלאים בנהגים חסרי סבלנות שתמיד נורא ממהרים ובדיוק חייבים לבדוק את ההודעה בוואטסאפ ולחתוך ולעקוף ולהיצמד.

"אין לך מה לפחד, פשוט את צריכה לשחרר את הפחד" היא אמרה ואני צחקתי, כי זה לא הרגיש לי "פשוט".
במהלך השעה שהייתה לנו יחד בכבישים, קשקשנו והתחברנו וסיפרתי לה שטיילתי לבד במזרח פעמיים. הרגשתי שלרגע היא קצת מעריצה אותי. "וואו!", היא התרשמה מהאומץ ואמרה שהיא מפחדת לטוס לחו"ל לבד, לטייל לבד, לשבת במסעדה לבד. צחקנו שוב. גם אני פעם פחדתי מכל אלה.

מסתמן כי לכל אחד (חוץ ממך, אתה אמיץ ומושלם) יש את הדבר הזה שמפחיד אותו. מרתיע. משתק את הרגליים או הופך את הבטן. הדבר הזה שלאחרים נראה כ"כ פשוט, ואיך לכולם זה כ"כ קל ורק אותי זה מעכב. איך הכבישים הפקוקים ברחבי הארץ מלאים בנהגים ונהגות שנוהגים על בסיס יומי ואני, אני מתלהבת שהיה לי אומץ לעשות נסיעה לסופר, במרחק של 10 דקות ממני, בכביש איטי ומלא באמפרים שעובר בתוך מושבים ולרוב נטול מכוניות.

לפעמים, ביני לבין עצמי, אני תוהה למה אני מפרסמת טקסטים אישיים שלי במדיות החברתיות. למה אני בוחרת להתמודד עם הדברים הכי אישיים שלי מול 885 אנשים שרק מעטים מהם הם חברים שקרובים אליי באמת במציאות. ואז כשאני מתחילה לדבר על הפחדים שלי אני מגלה שיש עוד כמוני, מקבלת תגובות והודעות של בחורות שכמוני מפחדות מהכבישים ומהנהיגה, והבחירה שלי להתמודד עם הפחד הזה ולחזור לנהוג, גורמת להן לרצות גם לעשות את זה ולנצח את עצמן, וזה מיד מרגיש כמו ניצחון קטן גם בשבילי.

ברור לי שיש אנשים שלעולם לא יבינו את זה, וזה בסדר. אני אמיצה בדברים אחרים שאתם דווקא פוחדים מהם. אני מביעה את דעתי, אני הורגת ג'וקים, אני טסה לבד. והאמת שאני אמיצה גם בנהיגה, כי החלטתי לעזור לי להתגבר על הפחד המשתק, לתת לעצמי את הכלים להתמודד כדי שזה יהיה באמת "פשוט" לשחרר אותו, גם אם זה יקרה בקצב האישי שלי, עם רגל על הברקס וגלישה איטית אל תוך הצומת

//סיוון סטרומזה