תאילנד 2017.
השמש סופסוף יצאה אחרי יומיים אפורים ואני התמקמתי על החוף, לספוג ממנה כמה שאפשר לפני שתיעלם שוב. תיירים שחלפו על פניי עצרו לשאול אותי אם נכנסתי בחוף הזה לים ותהו למה אין אנשים במים. הם שמעו שיש פה מדוזות ארסיות ופחדו להיכנס ולהיעקץ. אמרתי שאני אישית לא נכנסתי "בגלל הגלים".
הבחור שדיבר איתי חזר על דבריי, "בגלל הגלים?", הסתכל עליי, הסתכל על הים הרגוע עם הגל האחד שיש בו, הסתכל שוב עליי ועיקם את פרצופו כמו לא מבין על מה אני מדברת. אולי גם חשב שאני קצת מוזרה. פחדנית. חרדתית. או אולי זה בעצם מה שאני חשבתי עליי. לפעמים אני קשה עם עצמי, כועסת עליי שאני לא תמיד יודעת איך להתמודד עם קושי או פחד.
אמרתי להם שאני די בטוחה שאין מדוזות, כי ראיתי אתמול אנשים במים והם לא נראו סובלים. הם הודו לי והמשיכו בדרכם ופתאום, דרך העיניים שלהם, הפחד שלי מה"גלים" הרגיש כה מטופש. הרי לא ייתכן שגל אחד יחסום לי את הכניסה לים ולא יאפשר לי ליהנות מכל הטוב הזה. לא ייתכן שדבר אחד ויחיד ימנע ממני עולם ומלואו. עכשיו אני רק צריכה להתגבר עליו. על גל אחד בלבד. לעבור אותו ולהגיע לחלק הרגוע יותר של המים. להבין שבראש שלי הגל הזה הרבה יותר סוער וגבוה ממה שהוא במציאות.
לקחתי שלוק מהקוקוס הטרי העצום שנח לצידי כמו בן זוג נאמן, הסרתי את משקפי השמש מעליי, נשמתי עמוק והסתכלתי על הים. "זה רק גל אחד" אמרתי לעצמי. תעברי אותו.
"את תעברי אותו" הכרחתי אותי להקשיב לי.
ועברתי אותו.
//סיוון סטרומזה
Stromzing - live, feel, write 