דייט אחד מוצלח, זה כל מה שהיה צריך כדי שאנקה בקדחתנות את האבק מרחבי הדירה שלי, שאסיר אותו מהגוף שלי, מהלב שלי. שכל כולי ארצה להתחדש, לעשות ריסטארט, לקפוץ באוויר ובו זמנית גם להיאחז בקרקע כדי חלילה לא ליפול ולהתרסק.

הוא בא בדיוק בזמן, רגע לפני שהתעייפתי. רגע לפני שהפסקתי להאמין.

אחרי כמה פגישות אני שואלת אותו בתמימות אם זה נורמלי שאחרי כל דייט שלנו אני כבר מחכה לפעם הבאה. כל כך הרבה שנים מחוץ לשוק, כבר שכחתי איך זה אמור לעבוד או להרגיש. "ברור, ככה זה כשיש כימיה. ככה זה אמור להיות כשזה עובד" הוא עונה ואני נבוכה להבין שאנחנו מרגישים אותו הדבר.

הוא מחבק אותי חזק ואני אומרת לו להיזהר לא לסדוק לי צלע, כשבעצם אני מתכוונת "תיזהר לי על הלב". אני מתמסרת למגע ולחיבה שלו בקלות. כל נשיקה ממיסה עוד אבן בחומה שאפילו לא ידעתי שקיימת אצלי. כנראה שאחרי כל כך הרבה שנים לבד, החומה נבנית מעצמה כל כך לאט, שאפילו לא שמים לב. המיטה הריקה כבר הפכה לדבר לגמרי רגיל עבורי. אפילו נוח. הלבד שלי היה כה מוצלח שהוא תפס את כל הספייס שהיה לי להציע, ופתאום, בחור.

כשהכרנו הצהרתי שאני לא אוהבת מגע בציבור. לא אוהבת ללכת יד ביד ברחוב. לא אוהבת להתחבק בהופעות. לא אוהבת להפגין חיבה ליד אנשים. ופתאום איתו אני דווקא כן רוצה את כל אלה. ופתאום מידי יום יש מישהו שמתעניין איך עבר עליי היום. שקולט אותי בלי שאגיד מילה. שמסתכל עליי ובאמת רואה אותי, גם כשהוא עם עיניים עצומות. שיודע מה מצב הרוח שלי לפי קצב הנשימות שלי.

אמרו לי פעם שבנות מפליגות במחשבות עתידיות כבר אחרי דייט אחד, וזאת הפעם הראשונה שהפלגתי מהר ורחוק מבלי לסבול ממחלת ים. אני חושבת על העתיד שלנו יחד וזה כבר לא מבהיל אותי. זה נראה לי כל כך הגיוני, טבעי, נכון, ויותר מהכל, כיף. כיף למצוא מישהו שאפילו לא ידעתי שאני מחפשת. כיף שהכרנו בדיוק בתקופה שבה בכל מקום אליו הגעתי, הקפאת הביציות (שאני לא מעוניינת לעשות) הפכה לשיחת היום, ולא ביוזמתי.

כיף לפתור בעיות. לדבר. להכיל. לצמוח ביחד. להתגבר ביחד. לפתוח את הראש. לצאת מאזור הנוחות, אפילו שזה ממש לא נוח. לרצות שהוא יהיה שמח כל החיים. ללמוד ביחד איך להיות טובים יותר אחד לשני וכל אחד לעצמו. להיות קלישאה קיטשית כמו שמעולם לא העזתי להיות.

חמסה חמסה.

//סיוון סטרומזה

לדייט הראשון שלנו>>
לחגיגות השנה שלנו>>