נומרולוגית פעם אמרה לי שהדרך שלי תמיד קשה, רצופת מכשולים ומלאת מאמץ. כאילו יש בי משהו שחושב שאם לא אסבול אז לא אשיג תוצאות. אם לא היה לי ממש קשה אז לא מגיע לי להשיג את מה שרציתי. חייתי תחת ההנחה השגויה שחייבים קושי בשביל שמשהו יהיה משמעותי ויצליח. נהגתי כך לגבי אהבה, לגבי הגוף ולגבי היבטים נוספים בחיים. מאז כבר הוספתי עוד ו' לשם שלי, הלכתי לטיפול וגיליתי דרכים נוספות, חדשות ונעימות יותר ללכת בהן. היוגה היא עוד דרך.
הנחתי לגביה כה הרבה הנחות שהתגלו כשגויות, ואני תוהה כמה פעמים הנחתי דברים לא נכונים לגבי אנשים וסיטואציות.

במאה הימים האלה הבנתי שאימון לא צריך בהכרח להיות שעה של הזעה וסבל כדי להיות משמעותי ולהראות תוצאות. הוא גם יכול להיות 20 דקות זורמות ונעימות. הפנמתי שגם הליכה איטית היא מהירה יותר מעצירה. למדתי שתנוחת "הר" שנראית כמו סתם עמידה במקום היא בעצם חשובה ומשמעותית, עוזרת להתייצב, לנשום, להבין איפה אני נמצאת ולאן אני הולכת, וזה לא פחות חשוב מההליכה עצמה. גיליתי שהתמדה זה הסוד, ולהתמסר לתהליך. ולא לוותר כשקשה. אלה גם סודות הזוגיות בעיניי, או לפחות חלקם. אני מגלה אותם תוך כדי תנועה.

ומעט מביך אותי להודות, אבל, גם קצת התאהבתי בי מחדש בכל התהליך הזה. בלהצטלם עם כל הגוף ולא רק סלפי או כפות רגליים. התאהבתי בעצמי ובגוף שלי, בדרך שלי ובקצב שלי, שזה בונוס מאוד נחמד לקבל ממשהו שהתחיל בכלל כי כאב לי הגב.

לחיי ההתמדה, הלמידה, הנשימה והאהבה!

לעוד תובנות על יוגה:
365 ימים של יוגה: ההחלטה
365 ימים של יוגה: אימונים בצל הקורונה

//סיוון סטרומזה