הטיסה ליוון נדחתה כבר פעמיים, הקורונה עדיין כאן ולא נראה שהיא הולכת לאנשהו, ובתוך כל הטירוף שמתחולל בעולם, בתוך כל החדשות הרעות והמדכאות, בלוני התבערה, הטרדות מיניות, מגיפה עולמית, אלימות, ביבי, בתוך כל אלה הגיע הרגע לחגוג שנתיים של זוגיות. אז דווקא בימים אלה, בתקופה הכי עמוסה של הגרעיני ובתקופה הכי ריקה ומבולבלת שלי, עצרנו הכל, ארזנו פק"ל קפה, סנדוויצ'ים הום-מייד מפנקים ובגד ים והתחלנו את הנסיעה דרומה.
תוך פחות משעתיים הגענו אל המקום הכי נמוך ועלינו בסיבובים מפותלים אל המקום הכי גבוה. במתחם הטנטי במצוקי דרגות מצאנו לנו את השקט והביחד הכי איכותי שאפשר לבקש בתוך כל התקופה המוזרה הזאת. בחדר פשוט, עם תקרה מברנזט וקירות במבוק, נהנינו ממרפסת המשקיפה אל הנוף הכי יפה שאפשר לבקש, ובעיקר הכי שליו. היופי שבפשטות. הפשטות של היופי. הטבע. בסך הכל טבע, והוא פתח לנו את הלב והעביר אותנו למצב טיסה, רק שבמקום טיסה ממקום למקום וממשימה למשימה בשיגרת היומיום, טסנו לרגע לבועה שלנו, זאת שאנחנו לא תמיד זוכרים לבקר בה.
בחדר הפשוט והקטן יש מיטה זוגית, טלוויזיה, מזגן, מקלחת ושירותים, מוצרי רחצה, מגבות, מקרר קטן, מכונת קפה, קומקום חשמלי, מרפסת עם שני כיסאות נוח ושולחן קטן, והלהיט של הקיץ בעיניי – ברז חוץ שאפשר להתרענן תחתיו כל כמה דקות, כשהחום מתחיל להעיק.
בצד שפונה אל הים יש דלתות זכוכית שקופות עם וילונות, כך שמולנו וסביבנו יכולנו לראות מהחדר ומהמרפסת את ים המלח וההרים שמשתקפים במים, צוקים והרים בשלל צבעי חום וצהוב, נביעות כחולות ירוקות, ציפורים ויעלים, ומידי פעם גם לשמוע קולות מחדרים אחרים של זוגות נוספים שבאו לחגוג כל מיני חגיגות.
במרחק של מספר דקות הליכה מהחדר, נמצא מצוקי בר, שמהווה בית קפה/מסעדה/בר של המקום ואולי גם של האזור כולו. גם משם ניתן להשקיף על הנוף המרהיב של ים המלח וההרים תוך כדי לגימת קפה ואכילת מאפה קינמון בבוקר או לשתות בירה בארוחת הערב במקום. אל תצפו לתפריט עם ארוחות גורמה, יותר בכיוון של קציצות המבורגר ברוטב מתוק, צ'יפס, מלוואח, לבאנה וסלט יווני, והכל מוגש בכלים חד פעמיים, מה שצרם לי במיוחד, אבל האווירה והנוף עושים את העבודה, ומלבד התפריט יכולתי לדמיין לרגע שאנחנו במסעדה הקבועה שלי על החוף בתאילנד, שתמיד הציעה נוף, קצב איטי, אוויר לנשימה, מוזיקה ואנשים עם גוד ווייב.
בגלל התעריפים של מקומות לינה בארץ לעומת בחו"ל, נסענו רק ללילה אחד, אבל גיליתי שגם 30 שעות של זמן איכות זוגי יכולות לעשות טוב, ותמיד חשוב בעיניי לעצור לחגוג. שנתיים זה זמן לא מבוטל, בעיקר כי זה מרגיש שאנחנו מאז ומתמיד ביחד. חשוב לעצור להודות, ולו לרגע, על מה שיש לנו ביחד. על האהבה והבית שמצאנו זה בזו. על העבודה ששנינו מוכנים לעשות כדי שהזוגיות הזאת תצליח לכל החיים. לעצור להודות וליהנות מהביחד הזה, מה שלא תמיד יש זמן לעשות ביומיום, ועדיף עם בירה ביד, שמיים זרועי כוכבים מעלינו, רוח בפנים וים מנצנץ למרגלותינו.
את שעות הצהריים העברנו בבגד ים על כיסאות הנוח ועצרנו להתרעננויות במקלחת-חוץ שבמרפסת, אכלנו ארוחת ערב קלה במצוקי בר, ראינו את השמש שוקעת מעבר להרים בצד אחד ולמחרת חיכינו לשמש שתזרח מבעד לעננים ומעל הים בצד השני. יכולתי אפילו להישאר במיטה ולהסתכל עליה עולה מבלי לצאת מהפוך והמזגן, אבל ראיתי את הגרעיני מתחיל לתפעל את פק"ל הקפה וזה היה ה"קיו" שלי לעשות כמה צעדים מהמיטה למרפסת ולקבל את זריחת השמש כראוי, עם כוס קפה, אהוב יקר ונוף.
ב-10 כבר היינו צריכים לפנות את החדר שלנו, והצטערתי שאי אפשר למשוך עוד קצת. טיילנו עם הג'יפ בשבילים המדבריים בסמוך למצוקי דרגות, השקפנו על הנוף מסביב שכאילו אין בו כלום אבל בעצם יש בו עולם ומלואו, צקצקנו בלשוננו על שאריות הזבל ובקבוקי הפלסטיק שיש בכל מקום בו היו בני אדם, והמשכנו בדרכנו לים המלח, למרוח על עצמנו קצת בוץ שחור ושמנוני ולצוף על החיים שלנו.
ממש בסיום הירידה ממצוקי דרגות והחבירה לכביש הראשי, רגע אחרי שעוברים את המחסום, חנינו וירדנו כ-10 דקות הליכה לכיוון הים, באזור לא מוכרז שקיבלנו עליו לא מעט המלצות. היחסים שלי עם ים המלח הם מורכבים, מצד אחד הוא הכי יפה והכי מיוחד והכי שליו, מצד שני חצי מהזמן שאני שם אני חוששת להיבלע אל תוך האדמה. (טיזר: לא נבלענו!).
הגענו רגע לפני שהחום של הצהריים הופך בלתי נסבל, שכשכנו קצת במים, מרחנו בוץ על כל הגוף, זרקנו קובבות בוץ אחד על השני כראוי לזוג בני 30+ (שלא לומר, בואכה 40), ועשינו כמה תמונות של תיירים.
בדרכנו חזרה הביתה עצרנו לאכול בצ'אנס האחרון, המקום שהיה הבית השני שלי לפני 20 שנה (הו, הזיקנה!), המקום בו אני וחבריי הטובים מהתיכון עישנו נרגילה ושתינו בירה כמה פעמים בשבוע בתקופה שלפני הגיוס וגם קצת אחריו. מאז המקום גדל, שופץ ועוצב באווירה שונה לגמרי, אבל היה כיף להיזכר "בצעירותי" ולחזור לשם אחרי כה הרבה שנים כאישה בוגרת, שלמה, מאורסת. המקום ממוזג, השירותים משופצים ונראים חדשים לגמרי, האוכל זול וממש מחוץ למסעדה יש דוכנים רבים של צמחים ועציצים במחירים מצחיקים. כמובן שחזרנו עם עציץ חדש הביתה.
זו אומנם הייתה חופשה קצרה, מיום חמישי בבוקר ועד שישי אחה"צ, אבל חזרנו ממנה ב-היי, עם אוויר לנשימה, שזה בדיוק מה שהיינו צריכים, כל אחד מסיבותיו שלו. הביחד שלנו היה הכי נקי ומנותק, בדיוק כמו שרצינו. הכי אוהב, הכי זוגי. אנחנו לא צריכים מלונות יוקרה או לילה יקר יתר על המידה בבראשית, אנחנו רק צריכים אותנו ונוף. ואם אפשר להוסיף לזה גם מזגן ושירוקלחת, אז בכלל אנחנו מסודרים.
לחיי עוד שנים רבות של חגיגות זוגיות ואהבה טובה, בארץ ובחו"ל. מאחלת לנו (ולכם) שתמיד נזכור לעצור רגע להודות עלינו ועל מה שיש, לחבק את האהבה שלנו חזק, לשמור עליה ולתחזק אותה, להיות רוח גבית זה לזו ולא להפסיק לצחוק. א-מ-ן.
קצת מידע – מצוקי דרגות:
*בכפר המטיילים מצוקי דרגות ניתן למצוא סוגים שונים של חדרים ומתחמים, חלקם מתאימים יותר למשפחות וחלקם לזוגות, ואפשר גם להגיע עם אוהל מהבית. אנחנו היינו במתחם "טנטי" החדש שמציע אירוח בסגנון גלאמפינג, חדרים בסיסיים וממוזגים שיש בהם כל מה שצריך, כפי שתיארתי כבר למעלה, והמרפסת עם הנוף והמקלחוץ זה ההיילייט של החדר בעיניי.
*אנחנו הגענו ביום חמישי ושילמנו 600 ש"ח ללילה. באמצע השבוע המחיר מעט זול יותר.
(ניסיתי להדחיק את המחשבה שזה בערך המחיר שעלתה טיסה לשנינו לחו"ל וזה מה ששילמנו על 3 לילות במרכז בודפשט. כסף בא וכסף הולך, לפחות הוא הלך על משהו שעשה לנו כל כך טוב).
//סיוון סטרומזה
Stromzing - live, feel, write 