בתקופת ההריון הרגשתי שהזוגיות שלנו בירח דבש.
הייינו הכי קרובים, הכי אוהבים ומאוהבים. הרגשתי שאנחנו עוברים משהו שהוא רק שלנו. גידלתי בתוך הגוף שלי בת אדם שנוצרה בזכות האהבה שלנו וזה היה בלתי נתפס בעיניי ומרגש עד דמעות. ברגעי השבירה, הגרעיני היה מצחיק אותי, אומר לי את הדברים הכי יפים, מזכיר לי תמיד שאני אף פעם לא לבד ומחזיר לי את האופטימיות.
בימי הלידה, ירח הדבש היה בשיא.
הגרעיני היה הפה והמרפקים שלי אל מול כל בית החולים. דאג לי, דיבר עבורי כשלא היה לי קול או אנרגיה, היה ער איתי, "ישן" על ספה לא מתכווננת, נתן לי יד וכתף וחיבוק וקפה, היה מסור ועודד והכיל ועשה הכל כדי לעזור לי, גם כשלא ניתן היה לעשות דבר. הרגשתי שאנחנו הזוג הכי חזק והכי אוהב בעולם. שאין עלינו.
ואז,
פוף!
אנחנו הורים!
מזוג מאוהב הופכים ברגע להיות זוג שנושא השיחה העיקרי שלו הוא קקי גב. ומי זוכר מה זה זוגיות ולמי יש זמן לאהוב מישהו שהוא לא התינוקת המתוקה והערנית שלנו. אנחנו עייפים ומותשים ומוצפים וכל ניסיון תקשורת אחד עם השני מרגיש מעייף ויוצא עקום וחסר סבלנות.
העייפות, ההלם, התסכול, ההורמונים, הגוף החדש, הבדידות, הקשיים, הכאבים, הלילות הארוכים שמתחברים לימים ארוכים, הבכי (שלה, שלי), הגזים (שלה), הסביבה, הניסיון להסתגל בצורה הטובה ביותר לחיים החדשים שלנו. למי בכלל יש אנרגיה או זמן להשקיע בזוגיות?
כשצד אחד חושב שקר לה, צד שני חושב שחם לה. אחד חושב שהיא רעבה, השני חושב שהיא שבעה כבר מזמן. אחד בטוח שצריך להוסיף גם רדיאטור ל-2 המזגנים שדולקים, השני חושב שעוד שנייה נתעלף פה מהחום. אחד ירצה להרים אותה מיד כשהיא בוכה, השני ירצה לנסות להרגיע אותה קודם בדרכים אחרות. אחד נלחץ, השני מלחיץ. ואז מתחלפים. צד אחד ירדים רק על הידיים וצד שני רק בעגלה. אחד יעבוד לפי חוקים והמלצות והשני יעבוד לפי תחושת בטן. ושנינו יודעים ושנינו צודקים ולשנינו יש ואין מושג באותה מידה.
ושתיקה ותסכול ופנקסנות ועייפות. ועייפות היא השטן. כמו שנאמר, "אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה" (אביתר המלך).
ולאט לאט, עם קצת עזרה, הכוונה והרבה רצון, עם עבודה ותקשורת ואהבה גדולה, לומדים ללכת שוב, ביחד, בדרך החדשה והלא מוכרת הזאת. לומדים לענות, לשאול, לבקש. להשתמש במילים ברורות במקום בהבעות פנים. נזכרים שהזוג שאנחנו הוא הבסיס למשפחה שיצרנו. לומדים לדבר ולהקשיב גם כשקשה, גם כשעייפים כבר שנה פלוס. מבינים (ממש כמו צ'נדלר) שלא כל מהמורה היא סוף הדרך, שלא כל ריב מרמז על פרידה.
לומדים שלפעמים הכעס של הצד השני הוא בסך הכל בקשה שיראו אותו, שיקשיבו לו או פשוט שיחבקו אותו. שצריך לעבור את זה ביחד, יד ביד ביד. בסבלנות ובשיח. מלא מלא שיח. כי כמיטב הקלישאות, כשאנחנו ביחד, אבל באמת באמת ביחד– הקשיים הופכים נסבלים יותר, ואיזה קושי חיובי זה להפוך למשפחה!
ואין עלינו, חמסה עלינו.❤️🪬🙏🙌
.
.