אף פעם לא חלמתי על משפחה.
לא על הריון, לא על לידה ולא על גידול ילדים.
כן דמיינתי וחלמתי על זוגיות אוהבת ונוודות דיגיטלית משותפת, דמיינתי טיולים זוגיים ביחד בעולם ועבודה מהמחשב מיעדים אקזוטיים, דמיינתי בית עם חצר, עץ אבוקדו ופיטנה בגינה, כוס יין בערב, אבל לא דמיינתי משפחה וילדים. זה הרגיש לי כה רחוק ממני שאפילו לא ידעתי מה לדמיין.
ואז השלמתי עם העובדה שאהיה רווקה וכבר חשבתי על כל היתרונות הטמונים בכך, ובעיקר על כל המקומות שאוכל לטוס אליהם לבד, לטייל, להכיר אנשים מכל העולם, לראות נופים מרגשים ולחיות את החלום, כביכול.
מפה לשם, נוודות הפכה רחוקה ממני שנות אור, בחו"ל לא הייתי כבר יותר מ-4 שנים והיעד הכי אקזוטי שהיינו בו לאחרונה הוא אגמון החולה. והיום, אני מוצאת את עצמי אחר הצהריים יושבת על הספסל בחצר עם הילדה שלי, אוכלות עוגת גזר שהכינו בגן ליום המשפחה, נקרעת מצחוק מהלב והבטן בזכותה, נפעמת מכמה שהיא מבינה ונבונה, מכמה ההומור שלה אינטליגנטי. אני מסבירה לה על העצים והפרחים שסביבנו ונותנת לה לאכול את פירורי העוגה המתוקים שנשארו על החולצה שלי. איך היא אוהבת פירורי אוכל מהבגדים.
משפחה זה חלום שלא חלמתי, או לא העזתי לחלום, וזה כל מה שלא ידעתי שאני רוצה.
להתרגש לראות אותה זורחת כשהיא רואה את אבא שלה נכנס הביתה מהעבודה. לראות את החיוך נמרח לה על הפרצוף כשהיא קולטת שאני מחכה לאסוף אותה בפתח הדלת בגן. לשמוע את הצחוק המתגלגל שלה שחושף שיניים קטנות ומתוקות. לספר שוב ושוב "קרמר החתול". להשמיע לה "פרגולה" של אביתר בנאי ולראות איך היא רוקדת עם הראש בהתלהבות ואיך "אם תרצי" של חנן בן ארי גורם לה לנוע מצד לצד בשמחה.
להיות אמא של שקד גורם לי שוב ושוב לפגוש את עצמי הילדה, הנערה, החברה, הבת והאחות, לפעמים להתאכזב מעצמי, לפעמים להתמודד עם עצמי, וזה לא תמיד פשוט כל ההתבוננות הפנימית הזאת. ומשפחה, כך הבנתי, זה אף פעם לא מושלם. זה אף פעם לא רק טוב ורק משמח ורק ממלא. אבל הרגעים השמחים והזיכרונות שאנחנו מייצרים ביחד איתה, כל הורה לחוד ושלושתנו ביחד, מפצים, לרוב, על העייפות, רגשות האשמה והקשיים שמתלווים לכל הדבר הזה שנקרא אימהות, הורות ומשפחה.
איזה מזל שיש לנו אותנו, משפחה שלי 🐢🐢🐢🪬🧿