אין מעבר חד יותר מהשירות של "נחמה וחצי" (כפרה על הבירה הזולה שלהם!) בתל אביב לשירות של הקמבודים. מ"הא, ביקשת חשבון כבר 5 פעמים? פשוט בדיוק התעלמתי ממך" ל"את בסדר? חסר לך משהו? רוצה עוד משקה? תודה רבה לך ליידי, תהני!". ממזגן מקפיא ללהזיע רוב היום. מללכת כל בוקר לעבודה שכבר מזמן לא טוב לי בה, ללקום מתי שבא לי, לעשות מה שבא לי, ולעשות … להמשיך לקרוא לא לפחד מהפחד

אף פעם לא הייתי הבחורה הכי יפה בחדר. אף פעם גם לא הרגשתי כזאת. כמעט תמיד עם מכנסיים ארוכים, כדי לא לחשוף בפני העולם את הרגליים הלבנות והמנוקדות שלי. 30 שנה כמעט תמיד הסתובבתי עם שיער אסוף. להיטמע בקהל. להיות רגילה. רק שלא ישימו לב אליי. התקדמתי קצת, את הרגליים אני אמנם עדיין שומרת בעיקר לעצמי אבל כיום אני כבר מנפחת את השיער, הכי גדול … להמשיך לקרוא בסך הכל נשמה טובה

אני עוברת על הפיד באינסטגרם ובפייסבוק, קוראת על אמיר פיי גוטמן והדמעות זולגות מעצמן. איש זר, מוכשר, עם סוף אכזרי לחייו. כשאני בוכה על אנשים זרים אני בוכה בעצם על עצמי. על כל מה שיש לי ואני מפחדת לאבד, על כל מה שעדיין אין לי ואני חוששת שלעולם לא יהיה. אני בוכה על האהבה שלו שנפסקה ועל זאת שאין לי. על המשפחה שלו שהתפרקה ועל … להמשיך לקרוא כשאני בוכה עליו אני בוכה על עצמי

ניו יורק, חורף 2017. סיימתי כוס יין על הבר. לילה אחרון בניו יורק ואני יוצאת מאזור הנוחות שלי ויושבת לבד בפאב רנדומלי שנראה לי מספיק קטן ומספיק מגניב כדי "להסתכן" ולשבת בו עם עצמי. קצת קשקושים עם הזוג לצידי, שכמובן אחד מהם יהודי. תמיד יש מישהו יהודי בסביבה. אני שוברת שיניים באנגלית, מתרגשת משיחה עם זרים בסיטואציה שחשבתי שתהיה כל כך בודדה. אני והעיר הגדולה. … להמשיך לקרוא תל אביב – ניו יורק