בכל בוקר כשהשמש עלתה, התעוררתי לצלילי ציוץ הציפורים ורחש הגלים המתנפצים אל החוף. "ככה אני רוצה לחיות את חיי" חשבתי לעצמי בחיוך כזה שקשה לעצור. כזה שמשתלט על הפנים. ואני לבד. אף אחד לא רואה את החיוך שלי, אף אחד לא חולק איתי את הרגעים האלה, אבל זה לא משנה. פתאום אני לא צריכה אף לייק שיאשר לי שכיף לי. אני זה מספיק. אני יודעת … להמשיך לקרוא היא בודד

"שיפטן נהרג בתאונת דרכים" המשפט נאמר מהצד השני של הטלפון כשאמא שלי נשארה לעמוד לידי ואני מיד התחלתי לבכות ולארוז תיק גדול. היה לי ברור באותו רגע שאני צריכה לחזור ליחידה ולהיות עם כולם. איזה שטויות, שיפטן נהרג. איך נהרג? לפני רגע הסתלבטנו אחד על השני… חיכיתי שתצא השבת כדי שאוכל לעלות כבר על האוטובוס לבסיס ובינתיים ברחתי למקום שהכי נוח לי- לכתיבה. כתבתי על … להמשיך לקרוא "שיפטן נהרג"

כמה פעמים בחיים הבוגרים שלכם אתם באמת אומרים לאנשים את מה שיושב לכם על הלב? כמה פעמים אתם באמת מתמודדים עם הדברים שהכי אין לכם כח להתמודד איתם? עומדים על שלכם? מעמידים אנשים אחרים במקום? הניאו הומנולוגיה לימדה אותי לדבר. לדבר לדבר לדבר. אני כל יום לומדת מחדש ועומדת במבחנים חדשים שבוחנים אותי – האם אני כולי דיבורים או שאני גם מבצעת? אני רק מדקלמת … להמשיך לקרוא לדבר לדבר לדבר

כשהייתי בת 20+ חשבתי ש-30+ זה כבר חצי רגל בחוץ. עד אז כבר אהיה חייבת להגשים הכל ולעשות הכל ולסגור את כל הפינות. לא חשבתי שהיום תהיה לי יותר נחת לחיות כמו שאני רוצה. אני יותר שמחה, יותר מאוזנת, יותר יציבה – כלכלית ובעיקר נפשית. אני חזקה יותר ומתמודדת עם החיים כאילו הם מסע, טיול, דרך, וכבר לא כאילו הם מלחמה או לפחות קרב מתיש. אני … להמשיך לקרוא 30 זאת רק ההתחלה