תאילנד 2017. השמש סופסוף יצאה אחרי יומיים אפורים ואני התמקמתי על החוף, לספוג ממנה כמה שאפשר לפני שתיעלם שוב. תיירים שחלפו על פניי עצרו לשאול אותי אם נכנסתי בחוף הזה לים ותהו למה אין אנשים במים. הם שמעו שיש פה מדוזות ארסיות ופחדו להיכנס ולהיעקץ. אמרתי שאני אישית לא נכנסתי "בגלל הגלים". הבחור שדיבר איתי חזר על דבריי, "בגלל הגלים?", הסתכל עליי, הסתכל על הים … להמשיך לקרוא גל זה יעבור
לפני שנים רבות, איפשהו בבית הספר היסודי, הייתי בכותל ושמתי פתק, בו ביקשתי שיהיה לנו בית גדול. בימים ההם עדיין לא ידעתי מה הדברים החשובים באמת. כעבור זמן לא רב התחלנו לבנות והבית הורחב בשני חדרים שלמים ואני הופתעתי לגלות שאלוהים באמת שמע את תפילותיי. הצטערתי אז ש"בזבזתי" את המשאלה שלי על דבר כזה ושלא ביקשתי שיער חלק, גבות קטנות, או שנועם החתיך מהשכבה מעליי … להמשיך לקרוא חלקות האלוהים שלי
מקובל להסתכל על אנשים שמטיילים, בעיקר לבד, ככאלה שבורחים ממשהו. כאילו אנחנו לא מעוניינים להתמודד עם החיים. כאילו אנחנו עוזבים הכל ונעלמים. בכתבה שהתפרסמה על לונלי פלג, ישראלי שמטייל בעולם כבר יותר מעשור, הגיבו רבים שעצוב שהוא מוותר על החלום של משפחה וילדים (חלום של מי?). שזה לא יספק אותו לחיות ככה (עובדה שזה כן), שהוא נתקע בטיול אחרי צבא, שהוא משקר לעצמו, שהוא חי … להמשיך לקרוא לא בריחה, בחירה
כל ערב כשאני עוצרת לכמה דקות, עוצמת עיניים ואומרת תודות, אני מודה על כל מה שעברתי וחוויתי, מודה על המקום שאני נמצאת בו ועל כל מה שהביא אותי לכאן. על הטוב ועל הרע. על השיעורים והעיכובים והלקחים. בדיעבד, הייתי חייבת אותם. אז זה לא באמת משנה אם קוראים לשנה הזאת 2017 או 2018 או רוחל'ה. שום דבר בחיים שלי לא באמת נגמר או באמת מתחיל … להמשיך לקרוא לא סיכום שנה: נצנצים ברמת גן
עדיין לא פרקתי את התרמיל שלי. חזרתי לארץ לפני שלושה שבועות והוא עדיין מונח לצד הספה, בתוכו עדיין ארוזים בגדים עם ריח המכבסה בבנגקוק, שקית צדפים מהחופים של קו פנגן, גופייה שקניתי בפאב בקמבודיה ועוד כמה גרגירי חול ושאריות של זיכרונות טריים שאני לא רוצה לשחרר עדיין. או בכלל, אי פעם. כשהייתי בטיול הרגשתי הכל וכל הזמן הרגשתי. התרגשתי לפתוח את דלת הבונגלו הצנוע שלי … להמשיך לקרוא גרגירי חול ואושר
בכל בוקר כשהשמש עלתה, התעוררתי לצלילי ציוץ הציפורים ורחש הגלים המתנפצים אל החוף. "ככה אני רוצה לחיות את חיי" חשבתי לעצמי בחיוך כזה שקשה לעצור. כזה שמשתלט על הפנים. ואני לבד. אף אחד לא רואה את החיוך שלי, אף אחד לא חולק איתי את הרגעים האלה, אבל זה לא משנה. פתאום אני לא צריכה אף לייק שיאשר לי שכיף לי. אני זה מספיק. אני יודעת … להמשיך לקרוא היא בודד
Stromzing - live, feel, write 