צ'לי

צ'רלי הוא התאילנדי הזה שתמיד שמח לראות אותי. לא משנה אם היום השיער שלי נראה טוב או שזה יום של אפרו גוזמאי, תמיד כשאני נכנסת למסעדה הוא מבסוט. הוא הראשון לחייך אליי. אם זה היה בארץ בטח כבר היינו עוברים לשלב החיבוק. צ'רלי שם לי את השיר שלי כשאני מבקשת, ומחפש אותי בעיניים, לבדוק ששמתי לב.  צ'רלי מתרגש כשאני שואלת לשמו. מתרגש כשאני משאירה לו … להמשיך לקרוא צ'לי

הגעתי ליעד

יש קטע כזה, אם יש לך משהו שנחשב טוב – אסור לך להתלונן. תיתפס ככפוי טובה. יש לך זוגיות ואת מתלוננת על העבודה?! יש לך משכורת של 12 אלף בחודש ואת מתלוננת שעלית במשקל?! את בתאילנד בחופשה ומתלוננת על המסעות?! כן. אם יש משהו שהבנתי מאז הניאו הומנולוגיה, זה שמותר לי וזכותי לשאוף ולרצות את המושלם מבחינתי. הגבר המושלם, החופש המושלם, המצב הבריאותי המושלם. להגיד … להמשיך לקרוא הגעתי ליעד

מר קבנוס וגברת חביתה

"מתי מגיעים? אמא מתי דיוטיפרי? אמא תביא לי גם סנדוויץ' חביתה!". ככה במשך 50 דקות המתנה בתור לצ'ק אין. הילדות של גברת חביתה מהלכות על הדלפק הלוך חזור. ביטחון, תור ארוך, צ'ק אין, לכי לשיקוף של התרמיל, תעמדי מאחורי הקו. עוד אחורה. עוד. מזל שאין לי תכנונים על הדיוטיפרי כי בקושי לקפה יהיה לי זמן. הדרך לתאילנד, כך יסתבר לי בהמשך הדרך, רצופה המתנות. מצחיק … להמשיך לקרוא מר קבנוס וגברת חביתה