בהריון ובלידה לא חיבבתי נשים.
הרגשתי שדווקא להן יש תמיד משהו להעיר, משהו לומר, בד"כ לא משהו נעים או מרים. דווקא להן היה חשוב לציין כמה אני ענקית ודובונית בדיוק כשאני בשיאו של חודש שמיני, מרגישה עצומה, לא מוצאת את כפות הרגליים שלי וגם לא מה ללבוש ובקושי מגלגלת את עצמי מהמיטה. דווקא הן לגלגו כשדיברתי על הרצון בלידה טבעית, הן אלה שטרחו לציין בכל הזדמנות "חכי חכי", כשהתלהבתי מהשיער היפה שהיה לי בהריון (חכי חכי איזו נשירה), כשהתלוננתי על הבחילות (חכי חכי מה עוד מחכה לך בהריון), כשהתלוננתי על אי נוחות בשינה עם הבטן הענקית (חכי חכי מה זה שעות שינה בכלל כשאת אמא). במקום מידע אינפורמטיבי מועיל על הבאות, זה תמיד הגיע בהפחדות ובהורדת ההתלהבות שלי מהדברים הנוכחיים כי, חכי חכי, כל הטוב הזה עומד להיעלם ולהתחלף בחרא. הרבה חרא. או קקי גב.
הרגשתי שדווקא נשים מעירות לי על המראה החיצוני בהריון (הייתי מהממת!), על ההנקה והאימהות אחרי הלידה, על ההתמודדות שלי, על המהות החדשה שלי. שדווקא נשים שופטות כל כך נשים, את אלה שנשארות בבית עם התינוק ואת אלה שחוזרות מהר לעבודה, אלה שמחפשות לעשות קריירה ואלה שרוצות חצי משרה כדי להוציא את הילדה מהגן, אלה ששואבות או מניקות או מתמל"ות, אלה שמערסלות או מנדנדות או נושאות, אלה שבאפס הפרדה ואלה שמשאירות בתינוקיה. על כולן יש משהו לומר. ועדיף משהו ביקורתי. ושלא נדבר בכלל על האחיות בבי"ח בכל ימי האשפוז, שבאמת לא ברור לי איך אלה הנשים שעובדות עם נשים במצב הכי רגיש ופגיע שלהן.
וכמו שסלדתי מנשים בתקופה ההיא, כך גם היה לי קשה עם עצמי והרגשתי כעס ודחייה מעצם היותי אישה. לא הבנתי את חוסר הצדק הזה בפס הייצור בין גברים ונשים. למה לא נוצרנו גבר ואישה עם חלוקה שווה של הנטל הפיזי בחיים האלה? איך יכול להיות שאנחנו כל החיים סובלות ממחזור, ואז אנחנו אלה שבהריון עם שלל הוויתורים והתענוגות שהוא מביא איתו, ואנחנו אלה שצריכות לשנות ולהתאים את הלימודים והעבודה, ואז אנחנו אלה שיולדות ומתמודדות עם הדבר הפיזי והנפשי המטלטל הזה, אנחנו דולפות ומניקות ומנותחות ומחלימות וכואבות ודוחפות ונושמות והגוף משתנה, כל כך משתנה, ואיך אפשר בכלל לדבר על שוויון בין גברים לנשים בעבודה ושכר? הרגשתי שאין לנו סיכוי בכלל. שנדפקנו, כבר בשלב הייצור – נדפקנו.
אבל משהו נוסף קרה מאז שהפכתי לאמא.
מעבר להבנה שחילחלה על הזכות, המזל, הנס והפלא הזה לגדל בתוכי את הבת שלנו, מאז שאני אמא אני גם מרגישה שיש לי חיבור אחר עם נשים. כמו שותפות גורל, ואין יותר שתיקות מביכות עם אנשים כי יש לי נושא שיחה שתמיד רלוונטי.
החברות שלי שנהיו אימהות לפניי, הפכו למנוע החיפוש הכי טוב שקיים ונתנו לי תשובות מגוונות וחכמות מנסיונן האישי בכל שלב בו פניתי אליהן לעזרה, שאלה ותמיכה. אחותי הייתה מגיעה כל שבוע לעזור לי עם הילדה החדשה שלי, אפילו שיש לה בבית 4 ילדים משלה. ואמא שלי מילאה לי את המקרר והפריזר ואת הלב ורק רוצה תמיד לעזור ולעשות ולהביא ולהכין ולנקות ולסדר. והייתה האישה הזרה בסופר פארם שהיא אמא לתאומות והיה חשוב לה לעודד אותי לגבי הלילות הקשוחים. והייתה הפדיקוריסטית שבאה אליי הביתה שבוע אחרי לידה לשים לי לקים כדי שארגיש לרגע כמו בנאדם מטופח ולא סמרטוט תפור עם פליטות. ויש עוד הרבה נשים חכמות ותומכות, קרובות יותר ופחות, שגורמות לי להרגיש לא לבד גם ברגעים שלהיות אישה או אמא מרגיש כמו דבר בודד ולא פשוט בעולם הזה וכמו משהו שאף גבר לא יבין, תומך ואוהב ככל שיהיה.
מודה על כל הנשים בחיי, על חוכמת החיים שלהן ועל האומץ והכח שלהן. מאחלת לנו להיות מוקפות בנשים טובות ולהרגיש עוצמתיות גם בלי שמישהו אחר יעצים אותנו. 🤞🫶