יש משהו מעט מגלומני בלהיות הורה.
בלהיות אמא לתינוקת.
בלבחור להביא לעולם יצור חסר אונים שכל כולו יצטרך אותי ויהיה תלוי בי.
מאז שנולדה התינוקת שלי, היא הפכה אותי עבורה לאישה חשובה מאוד, הכי חשובה. ברגעים שאנחנו ביחד אני מרגישה שאני כל עולמה והיא כל עולמי.
היא תלויה בי. היא אוחזת בי, היא שולחת לי נשיקות באוויר, היא סומכת עליי שאדאג לה לאוכל ולכל הצרכים שלה, היא מלטפת לי את השיער (רגע לפני שהיא מושכת לי את התלתלים ונקרעת מצחוק), היא מתעטפת ומתכרבלת בתוך הידיים שלי כשהיא בוכה ומאפשרת לי להיות מי שמרגיעה אותה, מי שמנגבת לה את הדמעות ומלטפת לה את הראש והלחיים, מי שמכילה אותה בכל מצב, מי שמכירה אותה כל כך טוב.
היא פותחת לרווחה את העיניים היפות שלה כשהיא רואה אותי נכנסת לחדר. היא צוחקת מהשטויות שלי שוב ושוב. היא מביאה ספר ומתיישבת עליי, מניחה יד קטנה ורכה על הברך שלי ומבקשת לספר "את זה".
היא גורמת לכך שגם בימים (או בשבועות) שקשה לי איתי, הלב שלי מוצף באהבה בזכותה והיא תזכורת יומיומית עבורי לכמה אני שווה, כמה אני חשובה, כמה אני אהובה. מאז שאני אמא אני לפעמים שוכחת או מתקשה להרגיש את זה.
אני מניחה שככל שהיא תגדל היא תצטרך אותי פחות וכנראה גם פחות תרצה את קרבתי, אבל כל עוד היא מאפשרת לי להיות הכי קרובה וחשובה – אני מחבקת את זה (ואותה) בשתי ידיים.
תודה לך, ילדה קטנה גדולה שלי 🥰