ערב יום הזיכרון,
הגרעיני כבר יצא לטקס במושב
ואני ושקד מורידות הילוך מהמשחקים
ומתכוננות להרדמה.
היא יושבת עליי צמודה צמודה עם המוצץ והטטרה,
ברקע מתנגן שוב ושוב "ליל מנוחה וחלום"
ואני עוטפת אותה מאחורה
ונעה מצד לצד לאט בקצב המוזיקה.
היא מתמסרת, נשענת עליי ומתנועעת איתי באיטיות,
חצי ערה חצי ישנה, מתוקה על מלא.
ואני חושבת פתאום
על כל האימהות ביום הזה
ועל כל הבנים שלהן.
והבנות.
על כל הרגעים המתוקים שהיו להם
ועל כל אלה שלא יהיו עוד.
על כל האהבה ועל הלב שנשבר.
על כל החוויות והזכרונות, על הידיים הקטנות והמתוקות.
על כל הילדים שרק לפני רגע צחקו צחוק מתגלגל, שלקח להם מלא זמן להירדם, שעשו צעדים ראשונים בעולם, שאמרו את המילה הראשונה שלהם.
שחיו חיים קצרים מידי והלכו מכאן צעירים מידי.
אני חושבת עליהם ועל האימהות שלהם. ועל האבות.
וזה כואב בגוף ובלתי ניתן להכלה,
עכשיו כשאני אמא,
ואני מסלקת את המחשבות האלה מהראש שלי בקושי ורק מחבקת אותה חזק ומסניפה את הריח שלה עמוק לתוך הנשמה.
" טוב,
ליל מנוחה וחלום
כבר מאוחר
ומחר נקום ונראה
איך שמגיע היום
בסוף כל לילה"
(יהונתן גפן).