להיות אמא זה לא נוח.
זה הרבה דברים, אבל נוח זה לא.
לא נוח לי בג'ינס שהפך צפוף יותר ולא נוח לי כשהצלקת של הקיסרי מגרדת לי בימים חמים מידי או קרים מידי. לא נוח לי בתוך הנעליים שכבר לא טובות עליי כי הרגליים גדלו ושינו צורה במהלך ההריון, לא נוח לי לא להיות ספונטנית, לא לעשות רק מה שאני רוצה. לא נוח לי שמישהי אחרת אחראית על שעות השינה שלי, או על היעדרן. לא נוח לי בחשבון הבנק, לא נוח לי לשלם אלפי שקלים בחודש על גן ולא נוח לי שאני צריכה לחפש משרות מאוד ספציפיות ובהיקף מאוד מסוים (שדי רחוקות מהמשרות שהייתי רוצה לעבוד בהן) כדי שיתאימו ללו"ז שלי כאמא וכדי שאוכל לאסוף את שקד מהגן.
לא נוח לי שהגב שלי כואב כבר תקופה ושאיבדתי תחושה ביד (מתי הם מתחילים ללכת?) ולא נוח לי שצריך לארוז חצי בית כשיוצאים לפיקניק של שעה. לא נוח לי ששבת זה כבר מזמן לא מנוחה ולא נוח לי שאני לא תמיד מבינה מה היא רוצה ואיך לעזור לה ולא נוח לי שלכולם, ובעיקר לכולן, יש מה לומר ולבקר ולהעיר ולשפוט, והרשימה עוד ארוכה. לא נוח 🤷
אבל,
בתוך כל אי הנוחות הזאת, מסתתרים ניצוצות של הצלחה, של שמחה, של צמיחה והתפתחות. ניצוצות שמתרחשים כשאני מכריחה את עצמי לצאת מאזור הנוחות.
כמו לנהוג איתה לבד נסיעה ארוכה, למרות שהברכיים רועדות והידיים מזיעות, להבין שאני חייבת בשבילה להתגבר על הפחד ועל עצמי.💪💪
כמו לשכוח מהביישנות שלי ומה"לא נעים" ואם צריך אז לעמוד על הרגליים האחוריות כדי להגן עליה ועל זכויותיה בכל סיטואציה ומול כל אחד ואחת. להיות אסרטיבית ולעמוד על שלה במקומות בהם היא עדיין לא יודעת לעשות זאת לבד, למרות שגם אצלי אסרטיביות זה לא הצד החזק.
האימהות לוקחת את הפחדים שלי ואומרת לי "בואי כפרה, תתמודדי איתנו", וזה מרגיש הכי מפחיד ומרתיע לעמוד מולם, אבל גם מרגיש הכי מספק להתמודד ולעבור דרכם, להתגבר עליהם.