כשהכנסנו אותה לגן, בגיל 10 חודשים, נשבר לי הלב מידי בוקר. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות עבורה ועבורי, אבל הבכי שלה כשהיא שמה עליי את הראש ומסרבת להיפרד, היה גומר אותי כל פעם מחדש. אחרי כל חופשה ומחלה (והיו הרבה), ההסתגלות הייתה שוב קשה, עד שסופסוף היה רצף של גן וכשנפרדנו בבוקר זה היה בחיוך. היא עברה בשמחה לידי הגננת, היא חזרה בשמחה הביתה, נראה היה שהיא יותר נפתחת בגן, יותר מרגישה ביטחון ובתקווה גם נהנית שם.
ואז פסח.
הרבה זמן איכות עם אבא ואמא, הרבה בית וחברים ומשפחה, וכיף, היה הרבה כיף (וביסקוויטים), אבל נראה שהשבועיים האלה שיבשו את הכל.
הלילות חזרו להיות מתישים, ההשכמות חזרו להיות מוקדמות, ההרדמות חזרו להיות ארוכות, היא רוצה להיות כל הזמן גם עם אבא וגם עם אמא, והפרידות בגן, הו הפרידות בגן, חזרו להיות שוברות לב. היא מניחה עליי את הראש שלה או מדביקה את הלחי הרכה שלה לשלי, היא עוטפת אותי חזק ובוכה בכי גדול בלי קול, שזה הבכי הכי גרוע שיש. אני מרגישה שהיא צריכה אותי, את החיבוק שלי, ואחרי כמה חיבוקים אני משאירה אותה בלב כבד בגן להיות אחת מתוך הרבה מידי ילדים.
אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות עבורה ועבורי, בגדול, אבל כרגע, כשאני יושבת בבית עם הקפה שלי כבר חצי שעה ובוהה בחלל עם גוש מועקה בגרון, כשאני צריכה להתחיל לכתוב טקסט על טיולים לחו"ל, לבנות לעצמי אתר לדיקור, להקים עמוד פייסבוק עסקי, אני לא מצליחה להתרכז בשומדבר חוץ מהפרצוף המתוק והבוכה שלה והידיים הקטנות שלה שנאחזו בי חזק חזק. אני לא יכולה לא לחשוב איך היא מרגישה עכשיו והאם הקושי הוא רק רגעי או שהוא הולך איתה כל היום. לא יכולה לא להרגיש כיווץ בלב מהמחשבה שכל כך טוב וכיף לה בבית ואני "מכריחה" אותה להיות במקום אחר בשביל הנוחות והשפיות שלי.
האם אני אמא אגואיסטית? האם זה באמת לטובתה? האם אני מעדיפה את טובתי על טובתה? האם יבוא יום ולא יכאב לי בגוף כשאני אראה שקשה לה או כואב? אין תשובות, רק הבנה שהילדה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים האלה, אבל וואו, איזו רכבת הרים רגשית זאת אימהות.
לחיי שיגרה 🙏