הבת שלי לא ביישנית, היא לפעמים מתביישת.
הבת שלי לא בכיינית, היא לפעמים בוכה.
הבת שלי לא עקשנית, היא לפעמים פשוט יודעת בדיוק מה היא רוצה.
יש נטייה לא.נשים לתייג מגיל אפס את הילדים של עצמם ושל אחרים ולהכניס אותם לתוך משבצת, והרי תינוקות, ילדים ומבוגרים הם תמיד גם וגם, כל אחד במינונים אחרים.
אותי תייגו יותר מחצי מהחיים שלי בתור "הביישנית", "השתקנית", למרות שמי שמכיר אותי באמת יודע שיש לי יכולות דיבור וחפירה מרשימות במיוחד. כילדה, כנערה וכמבוגרת (אך צעירה) זכיתי מהסביבה לא פעם להערות כמו "וואו את יודעת לדבר!", "איזה שקטה את", "איזה ביישנית!". זה רק סגר אותי וגרם לי עוד יותר לרצות לשתוק.
אז כן,
הילדה שלי לפעמים תבכה כשאני אביא אותה בבוקר לגן ולא תרצה להיפרד (ואני אחבק אותה), והיא לפעמים תישאר צמודה אליי כשנגיע למקום חדש, הומה ורועש עם הרבה אנשים שהיא לא מכירה או כן מכירה (ואני אחבק אותה) ולפעמים היא לא תעשה "ביי ביי" כשרוצים או מבקשים ממנה לעשות ביי ביי, ולפעמים היא תשב בשקט או לא תהיה מעוניינת לשחק או לבוא לחבק ולנשק אנשים, בין אם הם זרים ובין אם הם משפחה וחברים. וזו זכותה.
באותה מידה היא יכולה לפגוש ילדה זרה בקיבוץ זר ולרצות לשחק איתה ועם הסבתא שלה בגן שעשועים, היא יכולה ללטף תינוק בן חצי שנה שהיא בקושי מכירה, לנופף לשלום כמו מלכת אנגליה (ז"ל) לכל מי שחולף על פנינו בטיול של 6 בבוקר, לשלוח נשיקות לכלבים וחתולים או להתעקש להיכנס לעגלול של תינוק שהיא רואה בפעם הראשונה בחייה.
היא גם וגם, כמו שכולנו גם וגם.
ומותר לה גם לא לרצות לעשות כל מה שמציעים לה או כל מה שנוח לנו המבוגרים שהיא תעשה. ומותר לה לא ליהנות מכל דבר. ומותר לה להיות עייפה או רעבה ולהתלונן על זה בדרך שהיא, ילדה בת שנה וחצי, מכירה.
זה לא הופך אותה למשהו שהיא לא, זה לא מכניס אותה למשבצת מאוד ספציפית כלשהי. כל הסיטואציות הללו הן חלק מהמכלול שהיא, שכולל גם הומור סופר אינטלגנטי, שטותניקיות, חכמה, יצירתיות, רגישות ושנינות. היא עושה דברים בקצב שלה ובדרך שלה, וגם אם לא תמיד אלה הקצב והדרך שלי – אני מחבקת אותה ומכבדת אותה ולפעמים גם נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שזו זכותה להיות גם וגם, להיות היא.