אמא מסתגלת.
או לפחות מנסה.
גן חדש, ילדים חדשים, צוות חדש,
וילדה אחת מתוקה ורגישה שכל מה שאני מאחלת לה זה שיהיה לה טוב בגן. או לפחות שיהיה לה נעים. שתבוא לידי ביטוי. שיראו אותה ויכירו אותה. שתוכל להיות "היא". שתצחק ותדבר ותשתתף, שתרגיש בטוחה ושמחה. אלוהים, רק שתהיה לנו שמחה.
כל ההורים כבר הלכו הביתה ואותי הבת שלי לא משחררת. אולי היא מרגישה שגם אני מתקשה לשחרר. במשך 4 שעות של יום הסתגלות, צפיתי בה. ברגע אחד הלב התרחב. ברגע אחר הלב התכווץ. לרגעים היא רצתה אותי קרוב קרוב, לרגעים היא נראתה מאושרת וחופשייה. גם שיחקה לבד וגם חילקה צעצועים לילדים אחרים. גם השתתפה במפגש עם כולם אבל גם חיפשה אותי בכל רגע שנעלמתי לה מטווח הראייה. גם חטפו לה צעצועים ואופניים, גם שיתפו אותה במשחק. גם הייתה גמורה מעייפות וגם לא רצתה ללכת הביתה.
הצלחתי לא להיות האמא הזאת שבוכה בהסתגלות בגן, אבל אלוהים יודע שממש רציתי. גם כשהיא התיישבה בהתרגשות עם כל הילדים לשמוע "חמישה בלונים" וגם כשילדה אחת החטיפה לה, בטעות או קצת בכוונה.
אני מבינה היום שאף אחת, באף מסגרת, לא תצליח למלא את המקום שלי ולהיות איתה אחת על אחת, להגן עליה בכל רגע נתון, לתת מענה מידי לכל צורך שלה, לחתל אותה בדיוק מתי שאני חושבת שצריך ולהגיב אליה בדיוק כמו שאני חושבת שאמורים. להכיר אותה כמו שאני מכירה ולדעת מה היא רוצה או צריכה גם בלי שתשתמש במילים. לפעמים היא מדברת גם בדמעות, לפעמים גם בשתיקה. אני כבר מבינה את כל השפות שלה, לרוב. אני מבינה שאני צריכה לראות את התמונה הגדולה ולוודא שהיא תהיה טובה ונכונה, גם אם לא כל הפרטים הקטנים מניחים את הדעת.
ילדה שלי,
אהובה ויקרה וטובה שלי,
הלוואי שתכבשי לבבות בגן כמו שאת כובשת את שלנו כל יום מחדש. לא כקלישאה או סיסמה, באמת. הלוואי שתצחיקי אותם ותתגלגלי מצחוק עם השיניים המתוקות שלך. שתסתקרני עם העיניים הגדולות והיפות שלך. שתדעי לעמוד על שלך, לדרוש את שמגיע לך, אבל גם לוותר, לשתף, לחלוק. שתצליחי לתת לילדים, לילדות ולצוות לחבק אותך כשאת צריכה, פיזית או לפחות נפשית, בזמן שאמא ואבא לא איתך ולידך בגן.
ועכשיו ממוש אמא לא בוכה, נכנס לה לגו לעין.