לפעמים בא לי
שגם לי יגידו
וואו כל הכבוד לך
איזה יופי התמודדת היום!
איך את מסתגלת יפה
איך התקדמת
והיום כבר לא קשה לך כמו אתמול
והיום את כבר יותר מתפקדת
ויותר פעילה
ויותר משתתפת
ופחות נחנקת מדמעות.
שגם לי יגידו
שרואים אותי
ואת הקושי שלי.
שמבינים אותי ומכילים אותי
ושעוד מעט יהיה יותר קל
ויותר טוב
ופחות כואב בלב
ופחות לח בעיניים.
ושזה בסדר לבכות,
וזה טוב להביע רגש.
לפעמים בא לי
שיגלו חמלה בהסתגלות
גם כלפי ההורים,
ולא רק הילדים.
שיבינו ויראו ויכילו ויקבלו
ויפנימו שלא כל דאגה, התעניינות או קושי של אמא
הם שווי ערך להיסטריה.
שיבינו שיש ילדים רגישים יותר
ויש גם הורים רגישים יותר
ולכל אחד הקצב שלו
והקושי שלו והצורך שלו.
כל אחד נרגע מדבר אחר
וכל אחת חוששת ממשהו אחר.
ובסוף של יום
בהסתגלות של ילדים וילדות
יש גם אמא ואבא שמסתגלים.
ואני אמא
אבל
אני גם ילדה,
וגם אני לפעמים רק רוצה את אמא ואבא
שיבואו לקחת אותי,
לחבק, להציל, להרגיע
ולתת לי ביטחון
שהכל בסדר.
לתת לי אוכל ושנצ בסוף יום עמוס רגשית
ויאפשרו לי היום לא לעשות יותר כלום.
לא לעבוד, לא להחליט, לא לקבוע גבולות,
רק להרגיש את מה שאני צריכה להרגיש.
וקצת לבכות, גם שיתנו לי לבכות.
לפעמים בא לי
שיגידו לי
וואו כל הכבוד לך,
את עושה עבודה נהדרת,
והיא תהיה בסדר.
וגם את.