לאחרונה הבנתי שאני "אמא ו…" (Ima ve).
שאני קודם כל אמא, בכל מה שאני עושה. קודם כל אמא ורק אחר כך דברים אחרים, תפקידים אחרים, פעולות אחרות, מחשבות אחרות.
אני אמא כשאני נוהגת ואני אמא כשאני מתכננת לפגוש חברות (ומבטלת כי חטפנו איזה וירוס בגן), אני אמא כשאני מחפשת עבודות מאוד ספציפיות בשעות מאוד ספציפיות ואני אמא כשאני יושבת בטיפול וחופרת את כל מה שבנפשי. אני אמא כשאני עושה קניות בסופר, כשאני נכנסת לחנות בגדים, כשאני בוחרת מה ללמוד ובאיזה שעות, כשאני בוחרת איזה אוכל להכניס הביתה, כשאני בת זוג, כשאני בת של, כשאני אחות של, כשאני רוקדת בבית (בזכותה, איתה) וכשאני כבר לא מקללת את זה שחותך אותי בכביש (כי בלי שאשים לב היא פתאום תתחיל להגיד "אדיוט!" ו"יא חתיכת…") .
אני קודם כל אמא, זו נקודת המבט שלי על הכל, זו נקודת המוצא של החשיבה שלי. אני מסתכלת על סיטואציות ואנשים דרך האמא שאני , לא כי אני בוחרת או מחליטה, כי ככה זה קורה.
וזה לא אומר שזאת הדרך הנכונה להיות אמא או להיות בכלל. זה שאני "אמא ו" זה לא אומר שכל הנשים והאמהות צריכות להרגיש ככה. זה לא אומר שאני בוחרת לגדל את הילדה שלי בחינוך ביתי (אני אאבד את זה), זה לא אומר שאני לא רוצה לעשות גם דברים שאינם קשורים להיותי אמא, זה לא אומר שתמיד כיף ושמח לי להיות אמא, זה לא אומר שלא בא לי לפעמים להיות ספונטנית, לטוס לבד, להיות לרגע זוג כמו פעם, זה לא אומר שלא קשה ומורכב ולעיתים מתיש ושואב ומתסכל להיות אמא. הכל קיים ומתקיים, אבל אני קודם כל אמא.
אני לא יותר או פחות, זה לא טוב או רע, עלוב או מרשים, שמח או עצוב, זה פשוט ככה. אני אמא ו, וזה מה שזה.
לא תכננתי להיות ככה, בכלל לא חשבתי שאהיה ככה, כרווקה אפילו טיפה בזתי לנשים שהופכות להיות כאלה, כל כך אמהות, קודם כל אמהות. זה נראה היה לי כמו ויתור או כניעה. קצת קטן, קצת עצוב. היום זה מרגיש לי ההיפך מכל אלה, להיות אמא ו. זה מרגיש לי הכח שלי, העוצמה.
אני אמא ו, ולאחרונה הבנתי שזה ממש בסדר ואני יכולה להיות שלמה עם זה ולא צריכה להתנצל על זה, רק להודות בזה ועל זה. 🙏🪬❤️