אני המתנחלת שאתם כה אוהבים לשנוא, להאשים ולהפריד אותה משאר מדינת ישראל. אני המתנחלת שלא מתאימה לתבנית שלכם. אני לא באה עם חצאית וכיסוי ראש, אין לי 10 אחים, אני לא ימנית, בטח שלא קיצונית, ובבחירות האחרונות הצבעתי לבוז'י.

אני מושבניקית מבקעת הירדן. הבקעה שעלתה לכותרות השבוע בתור המקום שלא רוצים להגיע אליו, ואפילו הגדילו לעשות ופתחו עמוד פייסבוק שנקרא "אנחנו לא נעבוד מעבר לקו הירוק". הבקעה, שממשיכה לעבוד עִם ולצד ערבים גם בימים שכל המדינה גועשת, גם כשזורקים אבנים בדרך, גם כשיש מלחמה או מבצע בדרום או בצפון.

אני המתנחלת הזאת שנוסעת אחת לשבוע באוטובוס מתל אביב לאריאל כדי להגיע הביתה למושב גיתית, ולרוב אני היהודיה הכמעט יחידה באוטובוס הזה. אוטובוס שרוב האנשים שאני מכירה היו יורדים ממנו אחרי 5 דקות מהפחד, גם יפי הנפש שביניכם, מבטיחה לכם. אבל בשבילי זה חלק מהחיים. ערבים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהחיים.

בניגוד למירי רגב, אני לא חושבת שאפשר להכריח שחקן יהודי או ערבי להופיע במקום כלשהו, אבל אני מודה שקצת נעלבתי. ממנו, מכם, מההכללות, מהשחור-לבן, מהקיצוניות שמיד מתפשטת ברשתות החברתיות.

אנחנו משפחה מבקעת הירדן. אנחנו שירתנו בצבא הגנה לישראל, אנחנו אנשים עובדים ואפילו מתנדבים שתורמים לחברה, אנחנו אנשים משכילים, אנשים ערכיים שחינכו אותם להיות בני אדם לפני הכל. שנחזק את החלשים, שניתן תוספת כסף לפועל, שנזדעזע מהדיבור על הפרדת אוטובוסים של יהודים-ערבים, שלא נכליל ולא נהיה גזענים. שנאהב ולא נשנא. שנקשיב ולא נצעק. שנחלום על דו קיום גם אם לפעמים נפחד לעשות את הנסיעה הביתה בחושך, כי בדיוק מישהו מהבקעה נרצח בכביש הזה לפני כמה חודשים.

אנחנו משפחה שלא לקחה שום דבר בכח ולא עלתה באמצע הלילה אל ראש ההר עם דגל ישראל כדי להקים בית, לא נלחמה בחיילים ולא עשתה משהו נגד החוק. ההורים שלי עברו מבחנים וראיונות כדי להתקבל לגור במושב גיתית החדש, שאוזרח ב-1975, ועם חבר'ה צעירים נוספים הם חלמו להפריח את השממה בבקעת הירדן.

אתם יכולים לקרוא לי מתנחלת, אתם יכולים לבחור לא להגיע לכאן לעולם, אבל תדעו שהשלום האמיתי מתקיים כאן, בבקעת הירדן. ביישובים יהודים וערבים שחיים בשכנות, שעובדים יחד ואיכשהו מתקיימים יחד למרות המתחים הבטחוניים הבלתי פוסקים שיש במדינה הזאת.

וחוצמזה, יש פה את הענבים, הפלפלים והתמרים הכי טעימים שאי פעם אכלתם. אז אם אתם לא רוצים לבוא – רק אתם מפסידים.

// סיוון סטרומזה