היא בודד

בכל בוקר כשהשמש עלתה, התעוררתי לצלילי ציוץ הציפורים ורחש הגלים המתנפצים אל החוף. "ככה אני רוצה לחיות את חיי" חשבתי לעצמי בחיוך כזה שקשה לעצור. כזה שמשתלט על הפנים.

ואני לבד.

אף אחד לא רואה את החיוך שלי, אף אחד לא חולק איתי את הרגעים האלה, אבל זה לא משנה. פתאום אני לא צריכה אף לייק שיאשר לי שכיף לי. אני זה מספיק. אני יודעת מה טוב לי. וטוב לי.

במחיר של 40₪ ללילה, כל מה שיפה בעולם נמצא מולי. לרגליי. לשירותי.

הדממה הזאת של הבוקר ריגשה אותי כל יום מחדש. זה רק העולם ואני. אין עדיין קולות של בני אדם, סירות, אופנועים, ילדים, בלנדר שמכין שייקים. יש רק טבע וסיוון. ים גדול ואישה קטנה. שלמות.

זאת התנתקות אמיתית, זה חופש לגוף ובעיקר לנפש. אני לא תלויה באיש ואיש אינו תלוי בי. זה חופש. ואני לבד.

המלחמה הזאת בין החופש לבדידות מלווה אותי כל הדרך.

מצד אחד, כשהייתי לבד הרגשתי הכי חופשיה. מצד שני, רציתי להכיר אנשים.

כך גם עם זוגיות. מצד אחד, כשאני לבד אני חופשיה. עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, עם מי שאני רוצה. מצד שני, אני רוצה זוגיות בריאה וטובה ונעימה וזרועות גדולות ומחבקות. אבל אז כבר לא אהיה לבד. וחופשיה.

מידי כמה ימים, בין חוף קסום אחד לאחר, תהיתי אם חופשי זה באמת רק לגמרי לבד.

עברה שנה, אני לבד. בודקת בלילות מחירים של  טיסות לעוד איים קסומים וכמעט בודדים, לטוס אליהם לבד.

//סיוון סטרומזה

לעוד פוסטים על תאילנד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s