רבים שאלו אותי מה יש לי לעשות שבוע באתונה, והתשובה היא –  להרגיש בבית. הרי יכולתי לטוס בקטנה, לסמן וי זריז על כל האטרקציות ולחזור לארץ עוד לפני שלמדתי להגיד "efcharisto" (תודה), אבל לא הגעתי לאתונה בשביל האקרופוליס או בשביל הקבבים, הגעתי בשבילי, בשביל האווירה, האנשים, השיחות, הרגעים הקטנים והמופלאים שאף אתר היסטורי לא יצליח לספק לי.

כשהכרתי אנשים באתונה, סיפרתי להם שאני כותבת, וכששאלו על מה, הסברתי שאני טסה למקומות בעולם וכותבת עליהם. שזה כמובן שקר (וחלום) אבל זרמתי. ה"תפקיד" שלי זכה להתלהבות רבה וכולם רצו להוות השראה לכתבה הבאה שלי. הם לגמרי הצליחו.

אתונה היא כנראה לא העיר הכי יפה שתראו בעולם, היא לא העיר הכי זולה שהייתי בה ומבחינתי גם האוכל שלה הוא לא גולת הכותרת, כיוון שאני פחות בענייני שווארמות ושות', אבל היא ללא ספק המקום עם האנשים הכי נחמדים שפגשתי בעולם, והיא שמחה. כמה היא שמחה.

הם קראו לי ברחוב "סטרומזה" או "סיוונה", כבר זיהו אותי, חייכו ועזרו. כולם חשבו שאני יווניה (שזה רבע נכון) ואחת אפילו חשבה שאני המוכרת בחנות. התחברתי עם הרבה אנשים שאני אפילו לא יודעת את שמם, היו לי שיחות ארוכות עם מקומיים, אחד שמכין תכשיטים מדהימים שרציתי להעמיס את כל הדוכן שלו (לא, אותו לא). אחד שמוכר פירות והזמין אותי לבגוד איתו בחבר הדמיוני שהמצאתי במיוחד בשבילו. אחד מלצר חמוד עם אוסף מילים בעברית ותכנון לבקר בארץ. זה הציע לצאת לקפה, זה לבירה, זה שילם לי על המים כי לא היה לי כסף קטן וזה הביא לי את משקה הבית ורצה להוסיף גם קינוח. עליו. והיו הארגנטינאיות שלא ידעו מילה באנגלית אבל עם הרבה תנועות ידיים שלהן וקצת ספרדית שלי – הצלחנו לתקשר ולצחוק מלא, ואפילו לדבר על בנים.

ואגב בנים, כרווקה שמטיילת לבד, אני לא יכולה לכתוב על אתונה בלי להזכיר את החתיכים. וואו, כמה חתיכים. ריכוז הכי גדול של חתיכים שראיתי בעיר אחת, ורובם לובשים שחור, שכידוע זה הצבע האהוב עליי. היה תענוג לעיניים וקצת הרגשתי במשך שבוע שלקחו את "הטעם" שלי בגברים ובתכשיטים ומילאו בשניהם את אתונה. תכשיטים קניתי לא מעט, על הגברים רק הסתכלתי (טוב נו, גם קצת עשיתי עיניים).

חברה כתבה לי שהחופשה נשמעת מושלמת, ועניתי שכמו כל דבר בחיים, הכל תלוי במה שלוקחים מהסיטואציה. כי, למשל, הגסטהאוס שהזמנתי התגלה כדירה שחלקתי עם עוד 7-3 אנשים כשלכולנו שירוקלחת אחד עם מערכת אינסטלציה עתיקה. והאינטרנט לא עבד רוב הזמן, למרות שווידאתי מראש כי ידעתי שאצטרך לעבוד מהמחשב. וחצי מהבית עדיין בשיפוצים. והקירות בין החדרים נורא דקים ושומעים הכל. אנד איי מין ה-כ-ל (איי מין מין!).

אז חצי יום רציתי לרטון ש"זה לא מה שהבטיחו לי!", אבל אז ראיתי נוף יפה ואיש זר הצחיק אותי והתלתלים שלי התבדרו ברוח כשברקע צלילי בוזוקי, והכוכבים נצנצו בשמיים וחבורת מוזיקאים מוכשרים ניגנו ברחוב, אז יאללה, שחררי.
ושחררתי.

כשתשבו בבית קפה באתונה, מוקפים ביוונים מבוגרים שמעשנים ללא הפסקה, לרגעים תטעו לחשוב שנקלעתם למחלקת ריאות בבית החולים המקומי, עם שיעול כבד וכחכוחים מכל עבר. בין סיגריה לסיגריה, הם עוצרים רק כדי לעשן סיגר, לאכול סופלאקי או לקחת שלוק מהאייס קפה-שחור שלהם.
החיים הטובים.

שמחתי לגלות שוב שאני מסוגלת לטייל לבד וליהנות מזה, כנראה בכל מקום. התרגשתי לגלות שבסופו של דבר זה לא היעד, זאת אני. אני והאומץ והחיוביות והאנשים הזרים שהופכים לחלק משמעותי ובלתי נפרד מהמסע שלי. בטיול ובחיים.

זה מה שאני עושה מהחופשה. זה מה שאני רואה בין המוני ההומלסים שברחובות. זה מה שאני בוחרת לראות בבית התמ"א 38 שאני מתגוררת בו. זה לבוא בטוב ולעשות טוב. להתרגש מנוף ומשקיעה. משיר אהוב שמתנגן פתאום. זה לפתוח את הלב. להרגיש לעומק.

זה לשבת עם כוס קפה, בננה ובייגל בכיכר מונסטיראקי באתונה ולהתרגש מהעובדה שאומנם אין לי מושג לאן היום הזה ייקח אותי, אבל איזה כיף יהיה לי לטייל איתי!

ואם אתם גם בדרך להתאהב ביוונים, במזיקה, בחגיגות, באווירה ולהזמין חופשה באתונה, תקראו את הטיפים האלה

יאמאס!

//סיוון סטרומזה