אני זוכרת איך בשבועות הראשונים, אולי אפילו בחודשים הראשונים, נמנעתי מלהסתכל במראה, כי שם ראיתי את האמת בתוך העיניים שלי ואת הגוף הזר. את הקושי הגדול, את כמה שאני נראית שונה וגמורה ומותשת ומתוסכלת. זה לא היה דיכאון אחרי לידה, זה פשוט היה "אחרי לידה".
הבטן שרק לפני רגע הייתה כל כך יפה ועגולה ומקור הגאווה שלי, הפכה למפונצ'רת, משתפלת, רכה ומוזרה. הגוף השלם שלי קיבל "אות גבורה" בצורת תפרים של ניתוח קיסרי בחתך מכוער ואסימטרי, שהזכיר לי איך הרגשתי הכל במהלך הניתוח, איך הוציאו אותה ממני ואפילו לא ראיתי אותה. איך לראשונה נפגשנו רק אחרי כמה שעות, קצת אחרי שהתעוררתי לבדי בלי קול ועם כאבים, מתחת לפלורסנטים במסדרון ההתאוששות.
הגוף כאב, התקשה לזוז, התקשה להחלים. כל פעולה דרשה עזרה או לוותה באנחת כאב. לא היה לי זמן לעכל את כל חוויית הלידה וכבר היינו עמוק בתוך ההורות. בלי שינה, עם בכי ברקע, שאיבות, גודש, משחות, כדורים, סטריליזציות, חוסר אונים וחוסר ידע והרבה אנשים שרק רוצים להקיף ולאהוב אותנו ואת שקד ולעזור ולייעץ, ולהגיד שזה זמני וזה יעבור וכולן עשו את זה לפניי, ומעט מאוד מקום בשבילי להגיד –
רגע, זה קשה לי. זה כואב לי.
אני עייפה.
אני גם מודה ושמחה ואוהבת אותה, אבל גם קשה לי.
בואו נתעכב על זה לרגע אחד. בואו נתעכב עליי רגע.
והנה אני, במרחק של שנה וחודשיים מהרגע שהפכתי לאמא, ואני רוצה להגיד את אותו הדבר להורים צעירים ולאמהות אחרי לידה. זה עובר, זה זמני, זה משתפר. הם לא יבכו לנצח ולא תניקי לנצח והם לא ישנו לכם על הידיים לנצח, השיער יפסיק לנשור והתפרים והכאבים ידהו ויחלפו, ויום יבוא ותשנו לילה שלם ורצוף (עדיין מחכה לזה!) ויהיה לכם זמן וכוח להיות שוב זוג זוגי. הגוף לאט לאט יחזור לעצמו, או יחזור למשהו שהוא לא בדיוק עצמו אבל הוא יהיה פחות זר ויותר דומה למה שפעם הכרת. גם המבט שלך במראה יהיה טוב יותר, שלם ושליו ושמח ובריא יותר.
ואת, אולי תחזרי לעצמך,
אולי תהפכי למשהו אחר לגמרי,
אולי תשתדרגי,
בטוח תשתני.
אני יודעת שאני השתניתי. לא רק גופנית.