חוסר שינה, קוצר נשימה, מיגרנות, בחילות, חוסר תיאבון, סחרחורות, כאבי בטן, התקפי חרדה. כך הרגשתי רוב החודש הראשון שלנו יחד, ואולי אפילו בשלושה חודשים הראשונים. חזרתי לדיקור, חזרתי לטיפול ניאוהומנולוגיה, עשיתי מדיטציות, דמיון מודרך, נשימות, הליכות, התייעצתי עם חברות וניסיתי לא להרוס לעצמי את הדבר-הכנראה-טוב הזה שמתהווה לי בחיים.
כבר כמה שנים שעבדתי על עצמי ממש חזק בכל דרך אפשרית כדי למצוא את האיזון והשלווה והשקט שלי, כדי לחיות בהווה, כדי לאהוב את עצמי ולסמוך על עצמי, והצלחתי בזה, ופתאום קשר עם גבר מצליח לערער את הכל, או את הרוב. "את מאוהבתתת" אמרו לי חברות שניסו להפוך את הלימונים ללימונדה, אבל זה היה הרבה מעבר. זו הייתה חרדה כל כך גדולה שסיחררה אותי והכאיבה לי פיזית.
לרגעים חשבתי שאם ככה אני והגוף שלי מגיבים כשאני מוצאת אהבה, אז אולי זה לא שווה את זה, כי אני לא אוכל לחיות כך את חיי. ואולי בכלל זה ייגמר בינינו בקרוב אז למה להתאמץ אם זה לא לנצח. ושמישהו בבקשה יגיד לי אם זה שווה את המאמץ, אם זה זה, אם זה שווה את הקשיים, אם אני משמעותית עבורו, אם הדברים שמפריעים לי כרגע יפריעו לי גם בעתיד, אם יש לנו עתיד ביחד, מה התפקיד שלי בחיים שלו והאם הוא ייבהל ויברח אם ידע את כל מה שמתחולל לי בנשמה.
חשבתי שבגלל שחיכיתי כל כך הרבה שנים של לבד עד שמצאתי אותו, כשזה יבוא זה יהיה הכי קל ופשוט וברור וכמו בסרטים. נראה היה לי שלאחרים סביבי זה הגיע בקלות ואצלי כל דבר צריך תמיד לבוא בדרך הארוכה והאיטית שמלווה תמיד בכאבים ופחדים. חשבתי שכל הדברים האלה מאחוריי, שטיפלתי בהכל וצמחתי וגדלתי ועברתי תהליכים, אבל ברגע האמת משהו חשוב וטוב כמו אהבה מצליח לטלטל את עולמי ולהחזיר אותי אחורה ולמחוק את כל העבודה שלי.
"את לא חוזרת אחורה", הרגיעה אותי המטפלת שלי. "עבדת קשה כדי לטפל בעצמך וכדי למצוא את השלווה שלך, ועכשיו את פשוט צריכה ללמוד לעשות את זה בסיטואציה חדשה, שכוללת משהו טוב וחדש שקורה בחיים שלך, אהבה".
ככל שדיברתי עם יותר חברות, גיליתי שקשיים בזוגיות הם איזשהו סוד שרבים מסתירים אבל זה כמעט תמיד קיים (טוב אולי חוץ מאצל אנה ארונוב, שאצלה הכל מושלם). לצד כל ההתרגשות וההתאהבות, הקסם והביחד, קיימים כל הקשיים הקשים, הקטנים והגדולים, הפחדים, השאלות, המעצורים, המחשבה המפחידה שאולי הוא האחד שלי, ולמה זה בכלל מפחיד, אולי זה סימן לא טוב?! כל המחשבות והסרטים הפנימיים האלה, פתאום גיליתי שלא רק אני עברתי אותם.
"גם אם זה ייגמר, זה עדיין היה שווה את זה מבחינתי. נזכרתי בזכותו איך זה מרגיש להרגיש באמת. מה זה חיבור אמיתי. נזכרתי שיש גברים איכותיים ושאפשר למצוא אותם גם באפליקציה. העיקר שגיליתי שאני יכולה להיות שוב בזוגיות" הסברתי לחברה ועשיתי הספד עתידי לקשר שלנו, רגע לפני שהיינו ביחד 3 חודשים. "אבל סטרומזי, למה שזה ייגמר?" היא אמרה ואני הבנתי שאני כל כך רגילה שבעשור האחרון כל מה שהתחיל לי עם גברים נגמר, שאני כבר מתכוננת מראש לסוף שלנו, כשבעצם הוא בכלל לא חייב להגיע.
ישבתי בחוף הים לבדי וניסיתי לנשום עמוק. באוזניות התנגן לו שיר חדש של אביתר ואהוד בנאי: "כניסה אל האהבה עולה הרבה. האם אתה מוכן?". הרגשתי שהשיר מדבר אליי. כניסה אל האהבה עולה הרבה, הנה, אפילו כתבו על זה שיר.
קדימה אהבה, אני מוכנה.
//סיוון סטרומזה
Stromzing - live, feel, write 